אוצרת: ד"ר מיכל מור

תאריך: 24.11.2024 – 2.2.2025

מחשבים לא עושים אמנות. למחשב אין סיפור, אין סבל, אין לו את הדלק, החומרים.

אנשים עושים אמנות". מתי מריאנסקי

כשאמנות פוגשת תשוקה, היא מפיקה מאיתנו תגובה רגשית חזקה וזו יכולה להזין מחדש את תפיסת עולמנו לגבי יצירת משמעות, אולי אפילו משמעות חדשה. עבודתו של האמן מתי מריאנסקי שואבת השראה מיצירות וסגנונות שקדמו לה. היא בנוייה מסך החוויות וההקשרים הסובייקטיביים שלו: זיכרונות, סמלים, שפה, הקשרים תרבותיים שמוחנו מעבד דרך רשת עצבית אורגנית המאפשרת פריצות דרך אינטלקטואליות.

יצירתיות היא ריקוד מורכב בין ידע קודם לחזון עתידי. מוחנו, כמחשב ביולוגי מתוחכם, יוצר קשרים חדשים בין רעיונות, ומאפשר לנו לחוות את העולם בדרכים מקוריות ובלתי צפויות. הבינה המלאכותית, בתורה, מציעה לנו כלי חדש לחקור את תהליכי החשיבה האנושיים, להעמיק את הבנתנו של מושג היצירתיות, ולפתוח אפשרויות חדשות לחיבורבין הגוף לנפש.

יצירתו מכונה אמנות גנרטיבית, בה הגדרה של כללים ופרמטרים הניתנים כקודים למחשב הופכים להיות עצמאים ופועלים באופן אוטונומי. התוצאה המתקבלת היא יצירה דינמית, שעשויה להשתנות בכל פעם שהיא מופעלת, או אפילו להתפתח ולהתחלף עם הזמן. המכונה עשויה להפתיע את היוצר להתעלות על ציפיותיו, באמצעות הצעה ופיתוח של רעיונות חדשניים לצורות הבעה מפתיעות. המרכיב הנעלם במכונה הוא המנוע הרגשי של האמן.

מריאנסקי מזמין אותנו למסע אל מעמקי התודעה הקולקטיבית, שם האמנות הדיגיטלית משמשת ככלי לחשיפת תבניות מחשבתיות. עבודותיו הן מעין מראה המשקפת את מורכבות העולם הדיגיטלי ואת השפעותיו על התודעה האנושית. באמצעות אלגוריתמים מתוחכמים, הוא יוצר מבוכים וירטואליים המזמינים אותנו "להתענג על אובדן הדרך, או חוסר הוודאות הניכרים בדרכנו" מה שמכונה בתרבות היפנית ) maiōmai (. גישה פילוסופית המעודדת אותנו להפסיק לחפש תשובות ברורות ולהתחיל להנות מהמסע עצמו, מהחיפוש המתמיד אחר משמעות. במבוך הדיגיטלי, אנו מתמודדים עם אינסוף אפשרויות, ומגלים את הגבולות והפוטנציאל של הדמיון האנושי. התהליך האבולוציוני שנוצר בין האמן למכונה הוא האופן בו הם לומדים זה מזה ומעשירים זה את זה, עד להשגת יצירה המהווה סינתזה ייחודית של יצירתיות אנושית וחישוב ממוחשב.

מתי מריאנסקי, אמן טכנולוג וחוקר בתחום למידת מכונה, מדיה סינתטית ואמנות גנרטיבית. מייסד קהילת ה- AI וניוזלטר עליית המכונות העוסקים ביחסיי הגומלין בין ״ ״

בינה מלאכותית לתרבות. טכנו־אופטימיסט

ממשבר לפריצות דרך בחשיבה

אנחנו נמצאים בתקופה של משבר עמוק, אבל משברים משנים תפקודי מוח באופן מקיף ומשפיעים על אותם אזורים המופעלים בתקופות של יצירה מועצמת, ולכן הם עשויים גם לעודד יציאה מחורבן ליצירה. מחקרים פרה-היסטוריים מלמדים כי לעליה בצפיפותן של חברות בני אדם, המאפשרת פריצת דרך באינטראקציה בין אנשים)חברותא, על פי התרבות היהודית(, נלווית גם האצה במיומנויות גבוהות והתפתחות טכנולוגית. ואכן, הבסיס לפריצות דרך בתחומי הידע והחדשנות טמון בריכוז גבוה של אנשים בעלי הון אנושי גדול, בהתגברות תהליכי יצירתיות ובקידום חדשנות ומהפכים תרבותיים וטכנולוגיים שהשפעתם עשויה גם לאפשר התגברות על משברים.

הפתרונות שמתי מציע לנו קשורים להיבטים האינטלקטואליים של תהליכים כאלה: שפה, צורה, אמונה. עוצמתה של היצירה וכוחה להשפיע עלינו תלויים בכך שנצליח להבין אותה באותן דרכים המעצימות תהליכים עצביים.

האמן אינו מבקש להבין את משמעותה המלאה של היצירה, אלא מצפה להעמקת השפעתה באמצעות תובנה חישובית, שיוצרת בעבורו את התאוריה ובמידה מסוימת מחליפה את העלייה בצפיפות האוכלוסייה המאפשרת פריצות דרך חדשניות. הכוח הטמון בתהליכי החישוב עשוי בדרך זו להאדיר התפתחות תבונית ולאפשר גם פתרון של משברים.

פרופסור חרמונה שורק חוקרת את הבקרה המולקולרית של תגובות המוח והגוף להבדלים בגיל, מין, מצבי לחץ ומחלה תוך מיקוד בתגובות מערכתיות למסרים של השליח העצבי אצטילכולין בנסיבות שונות, ובמיוחד באמצעות שרשרות רנ א קצרות.

קיץ אמיתי

בקיץ של 2001 חזרתי לתל אביב אחרי תקופה שבה גרתי בניו יורק. במזוודה הבאתי איתי מצלמה דיגיטלית. חופשי מעבודה ומהתחייבויות, הסתובבתי בעיר וצילמתי כל דבר תל אביבי שהתגעגעתי אליו - חול הים, גגות עם שמיים כחולים, קירות מתקלפים, חברים וסתם אנשים. השנה, 2024 , נתקלתי במקרה בתיקייה נידחת על הדיסק שלי בערמת הצילומים מאז. הצילומים נראו לי לא נכונים. לא מדוייקים. לא טובים. הרבה דברים שזכרתי בבירור, לא היו שם. אני זוכר שהופתעתי מהכמות של האנטנות ושל כבלי החשמל בכל מקום. אני זוכר בבירור תחושה של התרחשות אפילה מאחורי הקלעים, סוג של עיסקה מתרקמת באין יודע )נחתתי בתל אביב בדיוק ביום בו נפלו התאומים שהשארתי מאחור(. גם הקומפוזיציה והצורה והצבע של האור והצל - הכל בתמונות לא היה נכון. לקחתי על עצמי לצלם שוב, בעזרת בינה מלאכותית, את הזכרונות מאותו הקיץ, אבל הפעם כמו שהם באמת. הצילומים החדשים התחילו גם הם מנופים תמימים - גג על רקע השמיים, חסקה על החוף. אבל מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר לתמונות בהן הזרם התחתי מבשר הרעות מוצא את דרכו לפני השטח, כמו שהיה אז וכמו שחזר עתה.

מדעי הבריחה

האם סוכן, שנבנה למטרת בניית מבוכים בלבד, יכול להשתחרר מהכבלים של טבעו הדטרמיניסטי? ובאופן דומה, האם בני אנוש יכולים להימלט משבילים שנקבעו עבורם מראש ולמרוד בגורל? האם אנחנו פשוט עוקבים אחר תסריט כתוב מראש, נטול רצון חופשי? או שמא נוכל לבחור ולפלס את דרכינו? מדעי הבריחה חוקרת את יחסי הגומלין בין שליטה ושחרור. מחפשת את מקומו של הבלתי צפוי - תקלות מערכת המאפשרות את ניצחון הבחירה על הגורל.

מספר תחילי יחיד קובע את התוצאה מראש. אבל הזרקה של רעש חיצוני ורצון חופשי פרוע עשויה להפוך את היוצרות. מצאתי נחמה באופיו הצפוי של ההיגיון וקוד המחשב, העומד בניגוד למערבולת שבחוץ. תפקידי התחלף מיוצר לאוצר. שורות הקוד מייצגות פוטנציאל דחוס, שברצונו ייפרש למרחב אינסופי של מבני מבוכים אפשריים. בכל פעם שהאלגוריתם יוצר עבורי מבוך ייחודי חדש, הפוטנציאל חסר הגבולות קורס לכלל קנבס יחיד ונותן בידי את הבחירה החופשית.

אברא

אברא )"אברא כדברא", או "אבראכדברא"( מפגישה בין דברי ראשונים לבין בינה מלאכותית, דרך יצירה מחודשת של אותיות הא"ב העברי. באמצעות אלגוריתם אבולוציוני שאומן על מאות גופנים עבריים מודרניים, נוצר כתב חדש בו כל אות מורכבת משלושה קווים בלבד. האילוץ הבלתי-מתפשר, מכריח את המכונה למצוא פתרון יצירתי, ואולי בכך לפלוש לשטח הנחשב אנושי. האותיות החדשות כתבו בחומר קטע מספר יצירה העוסק בכוחן של האותיות ליצור מילים ועולמות. המפגש בין טקסט עתיק העוסק בבריאה דרך צירופי אותיות, לבין אותיות שנולדו מחדש בתהליך דיגיטלי, מעלה שאלות על מהות היצירה והשפה בעידן הטכנולוגי.

העבודה נעשתה במשותף עם ד"ר איל גרוס

אוצרת: ד"ר מיכל מור

תאריך: 17.5.2024 – 1.11.2024

התערוכה נפתחה בתחילת יולי 2024 ותוצג לקהל עד סוף אוקטובר, שמה “גלי מוח חרוכים” — תערוכה המציגה עבודות של אמנים ומשוררים ישראלים (אוצרת: ד”ר מיכל מור).

יוזמה חלוצית של פרופסור עידן שגב הפגישה עשרה חוקרי מוח ועשרה אמנים לכנס טרנספורמטיבי בן שלושה ימים ב-2004 במרכז לתחריט גוטסמן, קיבוץ כברי. במהלך כנס זה הציגו החוקרים את עבודתם על המוח, מערכת הראייה, השמיעה, התנועה והמרכיבים והעקרונות של מערכת העצבים. בתורם, האמנים שיתפו את יצירותיהם ודנו בתהליך היצירה.

בעקבות פגישה זו, התחריטים רוכזו והודפסו בספר אמנות שכותרתו “אמנות ומוח”. בשנת 2022, מפגש נוסף בין משוררים ישראלים ומדעני מוח בקיבוץ כברי הביא ליצירת שירים ומאמרים אשר קובצו לספר שכותרתו “נוירופואטיקה – שירה פוגשת מדע”

בשנת 2024, 22 שנים מאוחר יותר, בחר מרכז המוח להציג את יצירות האמנות והשירים שנוצרו מהמפגשים הללו ברחבי בניין גודמן ובגלריה. בנוסף, ב-9 באוקטובר 2024, יתקיים כנס שכותרתו “שלשום, אתמול ומחר”. אירוע זה יפגיש חוקרים, אמנים ומשוררים כדי לדון בהתקדמות האחרונה בחקר המוח, לחלוק חוויות ולהרהר כיצד הכנסים הללו השפיעו על עבודתם לאורך השנים. מטרת המפגש הזה היא גם לחקור יוזמות “נוירו-אסתטיות” חדשות. האירוע יתקיים ב-בגלריית מרטין סוזן דה סולט בבניין גודמן, מרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח באוניברסיטה העברית.

אוצרות: דר' מיכל מור

תאריך: 1.3.2023 - 30.8.2023

לסאונד, כמו לריח, יש תכונות שתלטניות: סאונד – אם הוא נוכח – אי אפשר להימנע ממנו. לאנשים שונים יש רגישויות שונות לצלילים ולתדרים, לעוצמת ההגברה, לצלילות ולאיכות הקול. אמנים העושים שימוש משמעותי בסאונד למעשה בונים על הבנות משותפות ועל תגובות בלתי מודעות, לפחות בחלקן.
בנסיונו לשקף את עולם הדימויים, מציג האמן אמנון וולמן את עולם הדמיון שבו נוצרות מנגינות במוח שבסיסן בחוויות חיצוניות בעבר ובהווה, לצד ממצאי החוקרים שמתווים את הדרך של הצלילים להבנתם ופיענוחם במוח לקראת הפיכתם לדימוי.
הסאונד הוא החומר העיקרי ממנו בונה האמן את העבודות שמוצגות בתערוכה. סאונד הוא קטגוריה רחבה שכוללת מוסיקה, דיבורים, רעשים, גוון, זיכרונות, תחושות רגשיות ועוד. אנחנו שומעים סאונד כל הזמן, ומתייגים אותו, יש דברים שהם חשובים, ויש דברים שלא: חלק מהדברים אנחנו מתייגים כמוסיקה, ואחרים לא. הכל מתחיל מתוך השמיעה וההאזנה.
הסאונד בעבודה זו מתרחש גם בדמיון הצופה. הרעש הוויזואלי שיוצרים הכבלים, והאפשרות לראות דימויים שונים בתוך הרעש הויזואלי. מסתתרת בה גם אנלוגיה בין מעבר החשמל בחוטי חשמל, לבין מעבר המידע בין העצבים במוח. החוטים, המוליכים את גלי הקול והחשמל בתערוכה, נשארים חשופים ויוצרים רשת מסועפת של תהליכי עיבוד מידע ותהליכי היזכרות.  היעדר הצליל בעבודה מבוססת סאונד הוא משמעותי כמעט כמו הצליל. כבלי החשמל הנמתחים על הקירות ומתחברים משמשים כהפרעה בחלל. הויזואליה של וולמן מצביעה על הדימוי של הקול כנוכח בחלל הגלריה שהפך אולי לתיבת תהודה.
בפאתי הגלריה מוצב כלי נגינה אותו בנה האמן, בו חבלים שעם הלחיצה עליהם נשמע רצף מוזיקלי קצר או שיח עם ארבעה חוקרים במרכז: דר׳ נעמי חביב, פרופ’ ישראל נלקן, פרופ׳ אביב מצר, ופרופ׳ יאיר וייס. הצופה/מאזין מוזמן לחבר בין חלקי מוסיקה שונים על ידי לחיצות שונות ולבנות מהלך מוסיקלי.
תערוכה זו משקפת את שני הדיונים המרכזיים של החוקר והאמן, האחד הוא המעבר מלחוות סאונד בשמיעה אל שליטה מודעת בשמיעה, והשני הוא היחס בין השמיעה האישית של אינדיווידואל והשמיעה המשותפת של קבוצה שחווה סאונד ביחד.
 

תודות: לחוקרים ששיתופו פעולה עם עבודה זו: דר׳ נעמי חביב, פרופ’ ישראל נלקן, פרופ׳ אביב מצר ופרופ׳ יאיר וייס. למוסיקאים וטכנאים שעזרו בבנית העבודה: נועה פרנקל, ילין יפת ועמר גולדברג.
 

גל הקול מרעיד את עור התוף, מניע את הנוזל בחללים של האוזן הפנימית, ושם תהליך פלאי גורם לפעילות חשמלית שמייצגת את גל הקול. הפעילות החשמלית באוזן מעוררת פעילות במוח, וזוהי פעולת השמיעה. כך אנחנו קוראים בספרים ומלמדים את התלמידים שלנו.
התמונה הזאת חומרית מאד, עם קשר סיבתי ברור וחד ערכי בין שלב לשלב, הכל דטרמיניסטי מבלי להשאיר מקום להבדלים בין מאזינים שונים.
השיחות עם וולמן מעלות תמונה אחרת לגמרי, של שמיעה שקשורה לעולמו הפנימי של הצופה, לתיוג של הסאונד לסוגיו, להבחנה שבין מוזיקה למשהו אחר, למה שחשוב ומה שלא חשוב, לתהליכים של עיבוד מידע ולהזכרות, לאנרגיה ומידע. זהו מן הסתם עולם אישי ומיוחד לכל אחד שחווה את התערוכה.
בשיחות בינינו, ניסיתי להסביר את ההבדל הזה על ידי כך שאני מסביר את תהליך התחושה (sensation), בעוד שוולמן מתאר תופעות הקשורות בתפיסה (perception). התפיסה נבנית על התחושה, אבל אינה איזומורפית לה. התפיסה משתמשת בתחושה כחומר גלם שמעובד ומעוצב שוב ושוב, ולכן תלויה בכל מה שקורה או קרה בעבר לצופה/מאזין. כך יכולים זכרונות ורגשות להתערב בתוך התהליך של תפיסת השמיעה. אבל הסבר כזה בעצם בעיקר נותן תוויות. אני יודע שיש מקומות במוח שבהם הפעילות החשמלית מייצגת באופן נאמן את הצליל, ומקומות אחרים שבהם היא מייצגת את התפיסה יותר מאשר את התחושות. איך המעבר הזה קורה, ומה גורם לכך שצלילים מייצרים תפיסה כל כך עשירה, אלה עדיין מסתורין.

פרופ’ ישראל (אלי) נלקן

אוצרות: דר' מיכל מור

תאריך: 1.6.2022 - 1.10.2022

תצלומים מוקדמים מתוך אלבום תמונות משפחתי. על ציר הזמן ושולחן העריכה – צילומים ממקום וזמן אחר של ילדה עם צמות. לצידם צילומים שלה כנערה שהבשילה ומספר צילומים שמתעדים אותה בבגרותה: אישה נאה ומבטיחה. חיים צבעוניים בשחור לבן.

על הקיר ממול: ארבעה ציורים, ארבע וריאציות על דמותה שמופיעה באחד הצילומים משנות השישים, דימוי פסטורלי המתעד אותה על רקע נוף טרשים מקומי. הצילום ממחיש הצטלבות מבטים – היא מתמסרת למצלמה, ובן זוגה, הצלם, מנציח אותה ברגעיה היפים מבעד לעדשה.

לפני כעשור התדרדרה אמי במהירות אל תוך מחלת האלצהיימר שהכתה בה ותפסה את כולנו לא מוכנים. צפינו בה מאבדת זהות. מתרחקת מאיתנו לעולם של שכחה.

פעולת הציור מבקשת להתמודד עם המציאות בכלים פרשניים, לבנות עולם של דימויים וזהויות בעזרת שכבות של חומר. ואכן ציור נושא בתוכו את עקבות הזמן: פעולות של כיסוי, טשטוש, גריעה, הסתרה ושוב בנייה. התוצר הסופי הוא הכרח של הצטברות כל המהלכים והשיבושים שהתרחשו בדרך. הציור מכיל בתוכו את כל אלה. הציור זוכר.

מוטיב ההיעלמות, מחיקתו וחזרתו של הדימוי, שב גם בסרט מרצד המוקרן בגלריה, פרי שיתוף פעולה עם אמנית הווידאו נטע מוזס. בסרט זה מופיעה דמות המוקרנת על בד קנווס מצויר. הופעת דמותו של סבי - אביו של אמי - כפי שהוא זכור לי מילדותי במעומעם, כמו בהבלחות של רסיסי זיכרון מתוך השכחה, מבקשת לדלות את הזיכרונות האבודים ולהאיר אותם, להעניק להם חיים מחודשים.

דן אורימיאן

טשטוש הדימוי הצילומי ופירוק המציאות למרכיביה הראשוניים והגולמיים באמצעות כתם, צורה וחומר, משמשים בידי דן אורימיאן, הצייר והבן, ככלי להבעת הפער הבלתי נתפס בין התבוננות בדמותה הנוכחת של אמו לבין החלל הריק והבלתי נגיש שנפער בה. היצירות מפגישות בין נקודות מבטם של האמן, של אמו ושל הצופים, לוכדות פער אותו תיאר הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן כאשר הבחין בין ראיה למבט: הופעת דמות האם כפי שהיא נתפסת על ידי מערכת הראיה עוברת את עיבוד מבטו הפרשני של הבן המוחזר אליו דרך עיניה המטושטשות, הבלתי ממוקדות, המפוחדות, שאינן מצליחות עוד לזהות את עולמה. היצירות מצליחות להמחיש את שלב הדמדומים במעבר שבין הממד הסמלי והממשי, בין הסדר החברתי לתוהו ובוהו שממנו צמחו ואליו חוזרים כל הדברים.

אורימיאן מושפע מעבודתו של הצייר הגרמני גרהרד ריכטר אשר בתחילת שנות השישים צייר על פי תצלומים, בהם טיפל במכחול חופשי, עד כי הטקסטורה האוטונומית גברה על דימוי המציאות. טשטוש הציור מדגיש את חלוף הזמן, את אי היכולת להישען לאורך זמן על תפיסת המציאות ואת חמקמקות הדימוי שמתיימר להציג אמת אך אינו יכול לאחוז בה. מה שמופיע חוזר ומופיע שוב רק כדי להיעלם. היעלמות, חזרה, מחיקה מחדש, עד אשר הציור המוגמר מציג דבר מה אחר. ניסיון ללכוד את עקבות הזמן ומחיקתן.

מיכל מור

על ידי מיפוי המוח ברמה התאית והמולקולרית, אנו חושפים את המנגנונים שאחראים על הנזק שנעשה למוח של חולה אלצהיימר, המוביל לאובדן זיכרון ולפגיעה קוגניטיבית. לשם כך אנו משתמשים בטכנולוגיות מתקדמות כדי לעקוב אחר תאי מוח ברציפות גבוהה מאוד ולשלב את המדידות הללו עם מידול מתמטי.

המסע שלנו עם דן ההחל בשיחה על הרמה המיקרוסקופית של תאים במוח ואובדן חוסר התפקוד שלהם במוח החולה והסתיים בדיון על אובדן הפרט מול עינינו עקב המחלה. עבודתו של דן עזרה לנו להתחבר מחדש לליבת המוטיבציה שלנו לחקור את המחלה ההרסנית הזו. בעזרת סט מברשות וכתמי צבע הוא עזר לנו לראות דרך עיניו את הנטל הרגשי בעקבות היעלמותו של אדם אהוב. באופן אישי, עבודתו החזירה אותי למסע שלי עם סבתי והמאבק שלה במחלת האלצהיימר, כשראיתי אותה נוכחת ונעדרת בו זמנית, שומרת על ההומור והשנינות תוך איבוד זיכרונותיה וחלקים מעצמה.

ד"ר נעמי חביב

אוצרות: דר' מיכל מור

תאריך: 1.11.2021 - 1.3.2022

אנחנו חיים כאילו שמה שאנחנו רואים משקף את העולם "כפי שהוא".  בדרך אנחנו מצליחים להתעלם מהפיל שבחדר - הפער בין מה שיש "שם בחוץ" לבין החוויה הסובייקטיבית. אבל יש רגעים בהם הפער נהיה ברור. זה ברור כשנתקלים במי שבעקבות פגיעה מוחית חווים רק את המחצית הימנית של כל דבר (תסמונת הזנחת צד) או ב"איש שחשב שאשתו היא כובע"(מטאמורפופסיה), אבל גם כאשר במבט שני אנחנו רואים שמה שנראה קודם כדבר אחד הוא בעצם דבר אחר לגמרי, כשמסתבר שמה שאני ראיתי, חברתי ראתה אחרת לגמרי, כשמסתבר שהמפתח שחיפשתי היה כל הזמן כנגד עיני ולמרות שהבטתי בו, לא ראיתי אותו, או במובן רחב יותר, כשמסתבר שהבטנו על סבל, ופשוט ראינו אותו כמשהו אחר, או שלא ראינו אותו בכלל. רגעים כאלו חושפים את העובדה שהחוויה איננה תהליך פסיבי של קליטת מידע מהעולם, אלא תהליך אקטיבי של יצירה שחומריה הם הזיכרון במובנו הרחב, והמידע שמגיע לחושים שלנו. 

במעבדה, אנחנו מנסים לחקור את הפער הזה, ואת התהליכים שמעצבים את החוויה, בשיטות מדעיות. אלון קדם, חוקר שאלה דומה באמצעות הציור.  הציורים שלו מנכיחים על הבד את הרבדים של החוויה החושית. הדיוקנאות רבי העוצמה שמשקפים את הדרך ההוליסטית שבה אנחנו תופסים פנים (אלא אם אנחנו שייכים לקבוצה הסובלת "מעיוורון פרצופים", פרוזופאגנוזיה), הערבוביה בציורים שהוא קורא להם "התבחבשות",  שגורמת לנו להבחין במשהו אחר בכל מבט, ולארגן את העולם מחדש, או הציורים האניגמטיים שבהם אנחנו רואים חלק מהעולם דרך כעין מערכת שיקוף, שחושפת מה שלא נראה על פני השטח.

קדם בחר בשם "זיכרון עבודה" לתערוכה, וחשף בזה את הממד הפואטי של המושג הזה, המקצועי לכאורה. זיכרון עבודה הוא השם שמשתמשים בו כדי לתאר את התהליך שבו אנחנו מחזיקים באופן פעיל (מכאן ה"עבודה")  לזמן קצר (שניות) מידע שקלטנו, לצורך שימוש מיידי. למשל כשאנחנו מרימים את העיניים ממפה שבידנו כדי  להתאים אותה בעיני רוחנו למה שלפנינו. זיכרון העבודה הוא אם כך גם האפשרות להמשיך לעשות טרנספורמציה של מה שראינו, אחרי שהתמונה נעלמה. הממד הפואטי מתגלה כשחושבים על "עבודה" במובן של יצירת אומנות, ועל איך אנחנו זוכרים אותה. וגם, על כך שהזיכרון הוא סוג של עבודה, גם במובן זה שעיצובו דורש פעולה, וגם מפני שכמו יצירת אומנות, אפשר להמשיך ולללוש, ולצייר ולהוסיף עוד קו, עוד שכבה. קדם הפך את הגלריה לחלל עבודה, ובכך הוא מעצב את זיכרון השהות שלו אצלנו, ויותר מזה, הוא הופך את זיכרון העבודה למוחשי כשהוא מניח קנווס ריק מתחת לבד הציור, שקולט אליו עקבות זיכרון מהציור שנוצר על גביו. מה יישאר? 

אוצרות: מיכל מור

תאריך: 1.3.2021 - 30.8.2021 

תחילתו של שיח זה נרקם מתוך רגע ההיקסמות של היוצרים מקס אפשטיין ואולגה גולצר, אל מול הממצא אותו הם דולים במהלך שיטוטם; יהיה זה סמטת רחוב, שפת הים או פינה בטבע. חומרי עדות זיכרון - שברי כלים, חרסים, מתכות וכל דבר הבא לידיהם - הופכים להיות שלהם מכוח היצירה המחודשת. מעל במת התערוכה עולים ניחוחות של זמן, מקום, תלישות וקיבוץ, הכלאה תרבותית ושפתית. כל אלה, יחד עם כל התבוננות, טווים סיפור חדש. 
תערוכה זו מציעה מעין "רשומון" בו גרסאות שונות של פרשנות ניתנות לאוסף העבודות המוצגות בה, שכל אחת מהן הגיונית, שלמה ומשכנעת – ואף יכולה לסתור את קודמתה. העבודות הן שלל חידות, רמזים וסתירות הפועלים באופן וירטואוזי עליכם – הצופים – ומעמידים בפניכם סימני שאלה לגבי המסרים הערכיים הגלויים והסמויים שנחשפים. ואלו מדיינות בדבר יחסיותה של האמת והיותה תלויה בעיני המתבונן. כפי שכתבה ארלט פארז' (Arlette Frage, 2013)  "זוהי איננה היד הכותבת מחדש את החומר, זו העין המתבוננת המנסה למצוא נכונות להצגת האובייקט".
תערוכה זו הינה שיח משותף בין האמן, האוצר והמדען. כל אחד מהנוכחים הגיב לאובייקטים ולחומרים שהתגלמו בדרכו.
הנכם מוזמנים להציע הצעות לטקסטים לתערוכה באמצעות מענה על הטופס הזמין כאן.

מקס אפשטיין אמן רב תחומי, ואולגה גולצר במאית אנימציה פועלים גם בשדה החינוכי- עם הקמתו של סטודיו לאנימציה לילדים ונוער הפועל בירושלים ונקרא סטודיו ילדי הפרא ראו באתר כאן 

הרהורים על אמנות ומוח
התרשמויות מאת פרופ' ישראל נלקן

תפיסה חושית באה עם תחושת מידיות, יחס ישיר ואינטימי עם המושא של התפיסה בעולם החיצוני. אבל המידיות הזאת היא אשליה בלבד. המוח מקבל מידע מהסביבה דרך אוסף מוגבל של חיישנים – העיניים, האוזניים, וכל השאר. החושים מדווחים על העולם החיצוני באופן חלקי ורועש. כך שאנחנו חווים את העולם דרך מסך שקוף למחצה.  תפיסה חושית מובנת היום כניסיון של המוח לשחזר מציאות – המציאות שיצרה את האותות הנמדדים בחיישנים. זהו תהליך מורכב. העיבוד החושי שמוביל לתפיסה קורה באופן לא מודע, דורש פרק זמן משמעותי ומערב חלקים גדולים של המוח.
בעוד מוחות מצליחים לבצע את התהליך הזה היטב, הם לפעמים נכשלים. אשליות ראייתיות הן דוגמא לכך – אנחנו תופסים דברים שאינם בתמונה. תופעה מוכרת מעט פחות היא תחושה "דו-יציבית" - מצבים בהם הרב-משמעיות של הגירוי החושי מביאה לכך שהתפיסה קופצת בין שתי אפשרויות שונות. כך למשל, במצב המלאכותי בו מקרינים שתי תמונות שונות לשתי העיניים, התפיסה היא של אחת התמונות או של האחרת אבל לא תערובת של שתיהן.
התערוכה המוצגת כאן מאתגרת גם היא את התפיסה החושית. החפצים היומיומיים שמוצבים ביחד בצירופים לא רגילים, השכבות המרובות של דפוס וצבע על הניר, הארגון המרחבי של הכל – כל אלה מפעילים את מנגנוני הפירוש שמשחקים תפקיד כה חשוב בתפיסה. המוזרות של הצירופים האלה מייצרת פירושים אפשריים רבים. כמו "תפיסה דו-יציבית", פירושים מרובים אלה מרחפים מסביב תוך שהם דוחפים אלה את אלה לתוך המודעות והחוצה ממנה.

אוצרות: מיכל מור

תאריך: 9.1.2020 - 30.8.2020

התערוכה עוסקת בהבדלים שבין התפיסה החושית לבין הפענוח של תפיסת המציאות, והיא פרי שיתוף פעולה בין האמנית אילת כרמי לבין חוקרת המוח, ד"ר איילת מקיטון. מחקריה של ד"ר מקיטון מבהירים את גבולות למידת הראייה לאחר עיוורון. ראשית מחקרה נערך באתיופיה, בשיתוף עם מעבדתו של פרופ' אודי זהרי, אשר בדק את ראייתם של ילדים לאחר ניתוח להסרת קטרקט. מחקרה הנוכחי בהדסה, במעבדתה של פרופ' נטע לוין, עוסק בבוגרים שנולדו עם פגם גנטי בראיה, וטופלו בהליך חדשני, שמביא לשיקום אזורים מסוימים במוח. החוקרת זיהתה כי קיימת תקופה קריטית בהתפתחות, בה נלמדת פרשנות מסוימת לקלט החושי במוח, שלאחריה קשה או בלתי אפשרי ללמוד אותה.

יצירותיה של האמנית אילת כרמי מתכתבות עם מחקריה של ד"ר מקיטון, ומהוות הצצה לתחושה האמביוולנטית הנוצרת עקב הפער בין קבלת קלט ראייתי תקין לבין פרשנות לא ברורה של אותו קלט. על גבי ניירות פרגמנט עכורים היא מייצרת שכבות של דימויים צבעוניים, המרכיבים צורות המתלכדות לעולם תלת ממדי. אלו מהווים מעין רשומון של מציאות בו אלמנטים ועדויות של המציאות מתפרקים ומורכבים מחדש. האמנית נוטשת את המציאות הממשית ומדמיינת אחרת תחתיה. בחירות זו, היא מאפשרת לצופים להרהר במציאות ולברוא עולם חדש. בעשייה האמנותית של כרמי נוצרת פעולה אקטיבית חדשה של ראייה ומחשבה אודות העולם הגשמי המונח לנגד ענינו.

רב השיח המדעי-אמנותי מתחיל בתופעות הפיזיקליות המתקיימות במוחם של הנחקרים, עובר דרך פענוח הממצאים על-ידי החוקרת ופירושם ביצירתה של האמנית, ומסתיים במוחו הקודח של הצופה.