דן אורימיאן
אוצרות: דר' מיכל מור
תאריך: 1.6.2022 - 1.10.2022
תצלומים מוקדמים מתוך אלבום תמונות משפחתי. על ציר הזמן ושולחן העריכה – צילומים ממקום וזמן אחר של ילדה עם צמות. לצידם צילומים שלה כנערה שהבשילה ומספר צילומים שמתעדים אותה בבגרותה: אישה נאה ומבטיחה. חיים צבעוניים בשחור לבן.
על הקיר ממול: ארבעה ציורים, ארבע וריאציות על דמותה שמופיעה באחד הצילומים משנות השישים, דימוי פסטורלי המתעד אותה על רקע נוף טרשים מקומי. הצילום ממחיש הצטלבות מבטים – היא מתמסרת למצלמה, ובן זוגה, הצלם, מנציח אותה ברגעיה היפים מבעד לעדשה.
לפני כעשור התדרדרה אמי במהירות אל תוך מחלת האלצהיימר שהכתה בה ותפסה את כולנו לא מוכנים. צפינו בה מאבדת זהות. מתרחקת מאיתנו לעולם של שכחה.
פעולת הציור מבקשת להתמודד עם המציאות בכלים פרשניים, לבנות עולם של דימויים וזהויות בעזרת שכבות של חומר. ואכן ציור נושא בתוכו את עקבות הזמן: פעולות של כיסוי, טשטוש, גריעה, הסתרה ושוב בנייה. התוצר הסופי הוא הכרח של הצטברות כל המהלכים והשיבושים שהתרחשו בדרך. הציור מכיל בתוכו את כל אלה. הציור זוכר.
מוטיב ההיעלמות, מחיקתו וחזרתו של הדימוי, שב גם בסרט מרצד המוקרן בגלריה, פרי שיתוף פעולה עם אמנית הווידאו נטע מוזס. בסרט זה מופיעה דמות המוקרנת על בד קנווס מצויר. הופעת דמותו של סבי - אביו של אמי - כפי שהוא זכור לי מילדותי במעומעם, כמו בהבלחות של רסיסי זיכרון מתוך השכחה, מבקשת לדלות את הזיכרונות האבודים ולהאיר אותם, להעניק להם חיים מחודשים.
דן אורימיאן
טשטוש הדימוי הצילומי ופירוק המציאות למרכיביה הראשוניים והגולמיים באמצעות כתם, צורה וחומר, משמשים בידי דן אורימיאן, הצייר והבן, ככלי להבעת הפער הבלתי נתפס בין התבוננות בדמותה הנוכחת של אמו לבין החלל הריק והבלתי נגיש שנפער בה. היצירות מפגישות בין נקודות מבטם של האמן, של אמו ושל הצופים, לוכדות פער אותו תיאר הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן כאשר הבחין בין ראיה למבט: הופעת דמות האם כפי שהיא נתפסת על ידי מערכת הראיה עוברת את עיבוד מבטו הפרשני של הבן המוחזר אליו דרך עיניה המטושטשות, הבלתי ממוקדות, המפוחדות, שאינן מצליחות עוד לזהות את עולמה. היצירות מצליחות להמחיש את שלב הדמדומים במעבר שבין הממד הסמלי והממשי, בין הסדר החברתי לתוהו ובוהו שממנו צמחו ואליו חוזרים כל הדברים.
אורימיאן מושפע מעבודתו של הצייר הגרמני גרהרד ריכטר אשר בתחילת שנות השישים צייר על פי תצלומים, בהם טיפל במכחול חופשי, עד כי הטקסטורה האוטונומית גברה על דימוי המציאות. טשטוש הציור מדגיש את חלוף הזמן, את אי היכולת להישען לאורך זמן על תפיסת המציאות ואת חמקמקות הדימוי שמתיימר להציג אמת אך אינו יכול לאחוז בה. מה שמופיע חוזר ומופיע שוב רק כדי להיעלם. היעלמות, חזרה, מחיקה מחדש, עד אשר הציור המוגמר מציג דבר מה אחר. ניסיון ללכוד את עקבות הזמן ומחיקתן.
מיכל מור
על ידי מיפוי המוח ברמה התאית והמולקולרית, אנו חושפים את המנגנונים שאחראים על הנזק שנעשה למוח של חולה אלצהיימר, המוביל לאובדן זיכרון ולפגיעה קוגניטיבית. לשם כך אנו משתמשים בטכנולוגיות מתקדמות כדי לעקוב אחר תאי מוח ברציפות גבוהה מאוד ולשלב את המדידות הללו עם מידול מתמטי.
המסע שלנו עם דן ההחל בשיחה על הרמה המיקרוסקופית של תאים במוח ואובדן חוסר התפקוד שלהם במוח החולה והסתיים בדיון על אובדן הפרט מול עינינו עקב המחלה. עבודתו של דן עזרה לנו להתחבר מחדש לליבת המוטיבציה שלנו לחקור את המחלה ההרסנית הזו. בעזרת סט מברשות וכתמי צבע הוא עזר לנו לראות דרך עיניו את הנטל הרגשי בעקבות היעלמותו של אדם אהוב. באופן אישי, עבודתו החזירה אותי למסע שלי עם סבתי והמאבק שלה במחלת האלצהיימר, כשראיתי אותה נוכחת ונעדרת בו זמנית, שומרת על ההומור והשנינות תוך איבוד זיכרונותיה וחלקים מעצמה.
ד"ר נעמי חביב