אלכס קרמר

אוצרות: ד”ר מיכל מור

מעבדות לחקר המוח, אנשים, עכברים, קופים, דגיגים, ים של מוחות, ים של סקרנות חסרת פשרות, ים של כאב וזרם התודעה והטכנולוגיה. נצבט לי הלב למראה שני עכברים שחורים בכלוב הנושאים מדבקות ממוספרות על ראשיהם, גיבורים קטנים גיבורים גדולים בעל כורחם. אני עכבר אנושי או אדם עכברי הולך כאן לאיבוד תורם את נשמתי למדע. 

אני נושא עימי את דימוי הקוף בניסויים המדעיים עליהם דיבר אילון במפגש אמנים ומדענים בסדנת גוטסמן שבקיבוץ כברי בשנת 2004. הדימוי מלווה אותי במחשבותיי ולפעמים גם בחלומותיי וציוריי. אמרתי לעצמי זה בטח רגשני מדי ולא בוגר מצידי להיטפל לדימוי הזה של הקוף בהקשר של הפעילות במרכז לחקר המוח, אבל מצאתי את עצמי מצייר קופים בפורמט גדול ומצייר אותם מאוד אנושיים ופגיעים. 

בשמענו את הטקסט של הצייר אנו המדענים חשים את פגיעותנו אנו. החשיבות של המחקר לעומת מחויבות ליחס אנושי אל חיות המעבדה ובמיוחד לקופים. האם תחושות הצייר מביעות גם התנגדות רגשית של הצייר למחקר, או אל המדענים? האם אנו דואגים מספיק לאיזון בין צרכי המחקר לרווחת בעלי החיים? קיים צורך אמיתי בשיח פתוח וכן בין אמנים למדענים כדי לבחון את הנושא מזוויות שונות, להכיר ברגשות השונים. חלק חשוב בעבודתנו הוא למצוא דרכים לבחירה נכונה בין שיטות מחקר שונות, מין בעל החיים שמשמש למחקר ושילוב בין תועלת וחשיבות המחקר לרווחת בעלי החיים.

אין אני מבקש לאיים או להלחיץ את המדענים כלל, להפך, אני אומר בליבי תודה למדענים על העבודה הסיזיפית שהם עושים ותרומותיהם החשובות לעולם כולו. אני גם אומר תודה לחיות,  כשאני שומע את עצמי אומר תודה לחיות המעבדה אני שומע את עצמי אומר ״תודה וסליחה״.

שיחה בשניים

מיכל: איך מתחילים לעבוד על נייר לבן?
אלכס: בהתחלה זה לגרש את הלבן, ללכלך אותו בצבע כלשהו ……. הלבן מסנוור הוא יפה וטוטאלי הוא מסמא אותך ואין שום דבר להיאחז בו, סִנְווּר ריק. הוא לא מספק אז אתה רוצה שיהיה עליו עוד משהו. קצה של חוט, של דימוי קיים, מתווה או כתם.

מיכל: איך אתה עובד?
אלכס: לפעמים מתחיל לרשום סקיצות, להכין את עצמי, ביני לבין עצמי, לדרוך את הקשת ,להתכונן לצייר. ההתכוננות היא גם לפני שאני מתחיל לצייר בפועל, זה להתחיל לדמיין, להיכנס לאווירה. כאשר אני מתחיל לצייר, אני מבקש להתחבר אל הגוף באמצעות תנועה במרחב, לרוחב ,לגובה. להתחבר לגריד (הצורה הבסיסית של דו ממד) דרך הגוף, תנועה אנכית לעומת תנועה אופקית. התחושה של הגריד ולפעמים גם ההמחשה שלו, עוזרות לי להיאחז בפורמט ובמצע עליו אני עובד. גם המגע בחומר ובפני השטח (הצבע והבד) עוזר לי לחדד את הראיה ולהתבונן .

מיכל: מהו הפחד הגדול שלך?
אלכס: הפחד  הראשון שלי הוא  פחד החשיפה. החיים נכנסים לי לעבודה.  כשאני מגיע לצייר בELSC  אני גם רוצה וגם מפחד לקפוץ אל הלא נודע. האם ציור תוך אינטראקציה עם אנשי המרכז יופרה או יופרע?  האם הוא יהיה ראוי לתצוגה? הפורמט הגדול שבחרתי מצד אחד מלחיץ, מה אצייר על כל הגודל הזה; מצד שני מזמין לזוז עם כל הגוף ,להיבלע בתוכו, מעין תחושה מנחמת שיש לי מקום להיות בו.

מיכל: מתי אתה יודע שהציור גמור?
אלכס: בגדול אני לא ממש יכול לדעת מתי הציור גמור לכן אני יותר שם דגש על העניין של השלם, השלם יותר מהותי בעיניי מאשר גמור. כלומר, אני עושה הבחנה בין גמור לשלם, כשהציור שלם הוא יכול להיות גם לא גמור במובן מסוים, אבל עדיין לתפקד בעולם כמשהו שלם. אני מנהל   דיאלוג עם הציור, כשהוא גמור/שלם הוא אומר לי. ואז אני צריך צד שלישי- קהל שיראה אותו. שיגיב אליו. הציור באמת שלם כאשר עוד מישהו רואה אותו חוץ ממני

מיכל: מה מניע אותך לצייר באופן כללי?
אלכס: העיסוק בציור מלבד זאת שזה עיסוק מהנה מבחינה חושית ,זה פשוט עוזר לי לעכל את העולם ואת ההימצאות שלי בו. ציור עבורי זו דרך לפשט את העולם ולחוות אותו בלי שאשתגע מהעוצמות ומהמורכבות שלו.

מיכל: מה מניע אותך לצייר באלסק?
אלכס: זה בעיקר מנער אותי ומאפשר לצאת מאזור הנוחות, לצאת מהסטודיו, לפגוש אנשי מדע. מסקרן אותי איך המדענים מתמודדים עם המורכבות של העולם, גם אם אני לא באמת מתיימר להבין. עצם השהיה שלי כאן במרכז לחקר המוח וההזדמנות לפגוש חוקרים ולשמוע מה מעסיק אותם נותן לי השראה כאדם וכיוצר

מיכל: רגע אישי, למה אתה תמיד לובש שחור ?
אלכס: אולי כי אני רגיש לצבע ושומר אותו לציור, אולי כי אני חושש להתבלט או סתם מענייני נוחות

 

פנים אל פנים / אלכס קרמר

בספריה – מקום בו מתנהלים דיונים ערים ונרקמים דיאלוגים בין הסטודנטים אודות השיח המדעי, נכנסו “אורחים חדשים” שצוירו ע”י האמן אלכס קרמר. דיאלוג שקט נוצר בין המבט המצויר למבט הלומד. הדמויות המצוירות אינן רק ייצוגים ויזואליים, אלא מעין “פנים” לנוכחות שאינה פיזית.

התבוננות דרך עיניו של אלכס היא פתיחת שערי הלב והמוח, וגילוי מתמיד של שערים חדשים שהיו נסתרים ונעולים. הם מזמינים אותנו, הצופים להתבונן מעבר לפני השטח ולזהות את הפגיעות והאינסופיות הפוטנציאלית הטמונות בכל אדם. אלכס מעיד כי הוא חש תשוקה לצייר דיוקן של אדם, כתהליך שמעצים את משמעות הפגישה עימו.  כפי שאמר מרטין בובר “נוכחותו של האחר היא תנאי הכרחי להתהוות ה’אני’.” (מתוך ספרו “אני ואתה”).