מקס אפשטיין, אולגה גולצר
אוצרות: מיכל מור
תאריך: 1.3.2021 - 30.8.2021
תחילתו של שיח זה נרקם מתוך רגע ההיקסמות של היוצרים מקס אפשטיין ואולגה גולצר, אל מול הממצא אותו הם דולים במהלך שיטוטם; יהיה זה סמטת רחוב, שפת הים או פינה בטבע. חומרי עדות זיכרון - שברי כלים, חרסים, מתכות וכל דבר הבא לידיהם - הופכים להיות שלהם מכוח היצירה המחודשת. מעל במת התערוכה עולים ניחוחות של זמן, מקום, תלישות וקיבוץ, הכלאה תרבותית ושפתית. כל אלה, יחד עם כל התבוננות, טווים סיפור חדש.
תערוכה זו מציעה מעין "רשומון" בו גרסאות שונות של פרשנות ניתנות לאוסף העבודות המוצגות בה, שכל אחת מהן הגיונית, שלמה ומשכנעת – ואף יכולה לסתור את קודמתה. העבודות הן שלל חידות, רמזים וסתירות הפועלים באופן וירטואוזי עליכם – הצופים – ומעמידים בפניכם סימני שאלה לגבי המסרים הערכיים הגלויים והסמויים שנחשפים. ואלו מדיינות בדבר יחסיותה של האמת והיותה תלויה בעיני המתבונן. כפי שכתבה ארלט פארז' (Arlette Frage, 2013) "זוהי איננה היד הכותבת מחדש את החומר, זו העין המתבוננת המנסה למצוא נכונות להצגת האובייקט".
תערוכה זו הינה שיח משותף בין האמן, האוצר והמדען. כל אחד מהנוכחים הגיב לאובייקטים ולחומרים שהתגלמו בדרכו.
הנכם מוזמנים להציע הצעות לטקסטים לתערוכה באמצעות מענה על הטופס הזמין כאן.
מקס אפשטיין אמן רב תחומי, ואולגה גולצר במאית אנימציה פועלים גם בשדה החינוכי- עם הקמתו של סטודיו לאנימציה לילדים ונוער הפועל בירושלים ונקרא סטודיו ילדי הפרא ראו באתר כאן
הרהורים על אמנות ומוח
התרשמויות מאת פרופ' ישראל נלקן
תפיסה חושית באה עם תחושת מידיות, יחס ישיר ואינטימי עם המושא של התפיסה בעולם החיצוני. אבל המידיות הזאת היא אשליה בלבד. המוח מקבל מידע מהסביבה דרך אוסף מוגבל של חיישנים – העיניים, האוזניים, וכל השאר. החושים מדווחים על העולם החיצוני באופן חלקי ורועש. כך שאנחנו חווים את העולם דרך מסך שקוף למחצה. תפיסה חושית מובנת היום כניסיון של המוח לשחזר מציאות – המציאות שיצרה את האותות הנמדדים בחיישנים. זהו תהליך מורכב. העיבוד החושי שמוביל לתפיסה קורה באופן לא מודע, דורש פרק זמן משמעותי ומערב חלקים גדולים של המוח.
בעוד מוחות מצליחים לבצע את התהליך הזה היטב, הם לפעמים נכשלים. אשליות ראייתיות הן דוגמא לכך – אנחנו תופסים דברים שאינם בתמונה. תופעה מוכרת מעט פחות היא תחושה "דו-יציבית" - מצבים בהם הרב-משמעיות של הגירוי החושי מביאה לכך שהתפיסה קופצת בין שתי אפשרויות שונות. כך למשל, במצב המלאכותי בו מקרינים שתי תמונות שונות לשתי העיניים, התפיסה היא של אחת התמונות או של האחרת אבל לא תערובת של שתיהן.
התערוכה המוצגת כאן מאתגרת גם היא את התפיסה החושית. החפצים היומיומיים שמוצבים ביחד בצירופים לא רגילים, השכבות המרובות של דפוס וצבע על הניר, הארגון המרחבי של הכל – כל אלה מפעילים את מנגנוני הפירוש שמשחקים תפקיד כה חשוב בתפיסה. המוזרות של הצירופים האלה מייצרת פירושים אפשריים רבים. כמו "תפיסה דו-יציבית", פירושים מרובים אלה מרחפים מסביב תוך שהם דוחפים אלה את אלה לתוך המודעות והחוצה ממנה.