אלון קדם

אוצרות: דר' מיכל מור

תאריך: 1.11.2021 - 1.3.2022

אנחנו חיים כאילו שמה שאנחנו רואים משקף את העולם "כפי שהוא".  בדרך אנחנו מצליחים להתעלם מהפיל שבחדר - הפער בין מה שיש "שם בחוץ" לבין החוויה הסובייקטיבית. אבל יש רגעים בהם הפער נהיה ברור. זה ברור כשנתקלים במי שבעקבות פגיעה מוחית חווים רק את המחצית הימנית של כל דבר (תסמונת הזנחת צד) או ב"איש שחשב שאשתו היא כובע"(מטאמורפופסיה), אבל גם כאשר במבט שני אנחנו רואים שמה שנראה קודם כדבר אחד הוא בעצם דבר אחר לגמרי, כשמסתבר שמה שאני ראיתי, חברתי ראתה אחרת לגמרי, כשמסתבר שהמפתח שחיפשתי היה כל הזמן כנגד עיני ולמרות שהבטתי בו, לא ראיתי אותו, או במובן רחב יותר, כשמסתבר שהבטנו על סבל, ופשוט ראינו אותו כמשהו אחר, או שלא ראינו אותו בכלל. רגעים כאלו חושפים את העובדה שהחוויה איננה תהליך פסיבי של קליטת מידע מהעולם, אלא תהליך אקטיבי של יצירה שחומריה הם הזיכרון במובנו הרחב, והמידע שמגיע לחושים שלנו. 

במעבדה, אנחנו מנסים לחקור את הפער הזה, ואת התהליכים שמעצבים את החוויה, בשיטות מדעיות. אלון קדם, חוקר שאלה דומה באמצעות הציור.  הציורים שלו מנכיחים על הבד את הרבדים של החוויה החושית. הדיוקנאות רבי העוצמה שמשקפים את הדרך ההוליסטית שבה אנחנו תופסים פנים (אלא אם אנחנו שייכים לקבוצה הסובלת "מעיוורון פרצופים", פרוזופאגנוזיה), הערבוביה בציורים שהוא קורא להם "התבחבשות",  שגורמת לנו להבחין במשהו אחר בכל מבט, ולארגן את העולם מחדש, או הציורים האניגמטיים שבהם אנחנו רואים חלק מהעולם דרך כעין מערכת שיקוף, שחושפת מה שלא נראה על פני השטח.

קדם בחר בשם "זיכרון עבודה" לתערוכה, וחשף בזה את הממד הפואטי של המושג הזה, המקצועי לכאורה. זיכרון עבודה הוא השם שמשתמשים בו כדי לתאר את התהליך שבו אנחנו מחזיקים באופן פעיל (מכאן ה"עבודה")  לזמן קצר (שניות) מידע שקלטנו, לצורך שימוש מיידי. למשל כשאנחנו מרימים את העיניים ממפה שבידנו כדי  להתאים אותה בעיני רוחנו למה שלפנינו. זיכרון העבודה הוא אם כך גם האפשרות להמשיך לעשות טרנספורמציה של מה שראינו, אחרי שהתמונה נעלמה. הממד הפואטי מתגלה כשחושבים על "עבודה" במובן של יצירת אומנות, ועל איך אנחנו זוכרים אותה. וגם, על כך שהזיכרון הוא סוג של עבודה, גם במובן זה שעיצובו דורש פעולה, וגם מפני שכמו יצירת אומנות, אפשר להמשיך ולללוש, ולצייר ולהוסיף עוד קו, עוד שכבה. קדם הפך את הגלריה לחלל עבודה, ובכך הוא מעצב את זיכרון השהות שלו אצלנו, ויותר מזה, הוא הופך את זיכרון העבודה למוחשי כשהוא מניח קנווס ריק מתחת לבד הציור, שקולט אליו עקבות זיכרון מהציור שנוצר על גביו. מה יישאר? 

פרופ' ליאון דעואל