פרופ’ אמנון וולמן

אוצרות: דר' מיכל מור

תאריך: 1.3.2023 - 30.8.2023

 

לסאונד, כמו לריח, יש תכונות שתלטניות: סאונד – אם הוא נוכח – אי אפשר להימנע ממנו. לאנשים שונים יש רגישויות שונות לצלילים ולתדרים, לעוצמת ההגברה, לצלילות ולאיכות הקול. אמנים העושים שימוש משמעותי בסאונד למעשה בונים על הבנות משותפות ועל תגובות בלתי מודעות, לפחות בחלקן.
בנסיונו לשקף את עולם הדימויים, מציג האמן אמנון וולמן את עולם הדמיון שבו נוצרות מנגינות במוח שבסיסן בחוויות חיצוניות בעבר ובהווה, לצד ממצאי החוקרים שמתווים את הדרך של הצלילים להבנתם ופיענוחם במוח לקראת הפיכתם לדימוי.
הסאונד הוא החומר העיקרי ממנו בונה האמן את העבודות שמוצגות בתערוכה. סאונד הוא קטגוריה רחבה שכוללת מוסיקה, דיבורים, רעשים, גוון, זיכרונות, תחושות רגשיות ועוד. אנחנו שומעים סאונד כל הזמן, ומתייגים אותו, יש דברים שהם חשובים, ויש דברים שלא: חלק מהדברים אנחנו מתייגים כמוסיקה, ואחרים לא. הכל מתחיל מתוך השמיעה וההאזנה.
הסאונד בעבודה זו מתרחש גם בדמיון הצופה. הרעש הוויזואלי שיוצרים הכבלים, והאפשרות לראות דימויים שונים בתוך הרעש הויזואלי. מסתתרת בה גם אנלוגיה בין מעבר החשמל בחוטי חשמל, לבין מעבר המידע בין העצבים במוח. החוטים, המוליכים את גלי הקול והחשמל בתערוכה, נשארים חשופים ויוצרים רשת מסועפת של תהליכי עיבוד מידע ותהליכי היזכרות.  היעדר הצליל בעבודה מבוססת סאונד הוא משמעותי כמעט כמו הצליל. כבלי החשמל הנמתחים על הקירות ומתחברים משמשים כהפרעה בחלל. הויזואליה של וולמן מצביעה על הדימוי של הקול כנוכח בחלל הגלריה שהפך אולי לתיבת תהודה.
בפאתי הגלריה מוצב כלי נגינה אותו בנה האמן, בו חבלים שעם הלחיצה עליהם נשמע רצף מוזיקלי קצר או שיח עם ארבעה חוקרים במרכז: דר׳ נעמי חביב, פרופ’ ישראל נלקן, פרופ׳ אביב מצר, ופרופ׳ יאיר וייס. הצופה/מאזין מוזמן לחבר בין חלקי מוסיקה שונים על ידי לחיצות שונות ולבנות מהלך מוסיקלי.
תערוכה זו משקפת את שני הדיונים המרכזיים של החוקר והאמן, האחד הוא המעבר מלחוות סאונד בשמיעה אל שליטה מודעת בשמיעה, והשני הוא היחס בין השמיעה האישית של אינדיווידואל והשמיעה המשותפת של קבוצה שחווה סאונד ביחד.
 

תודות: לחוקרים ששיתופו פעולה עם עבודה זו: דר׳ נעמי חביב, פרופ’ ישראל נלקן, פרופ׳ אביב מצר ופרופ׳ יאיר וייס. למוסיקאים וטכנאים שעזרו בבנית העבודה: נועה פרנקל, ילין יפת ועמר גולדברג.
 

גל הקול מרעיד את עור התוף, מניע את הנוזל בחללים של האוזן הפנימית, ושם תהליך פלאי גורם לפעילות חשמלית שמייצגת את גל הקול. הפעילות החשמלית באוזן מעוררת פעילות במוח, וזוהי פעולת השמיעה. כך אנחנו קוראים בספרים ומלמדים את התלמידים שלנו.
התמונה הזאת חומרית מאד, עם קשר סיבתי ברור וחד ערכי בין שלב לשלב, הכל דטרמיניסטי מבלי להשאיר מקום להבדלים בין מאזינים שונים.
השיחות עם וולמן מעלות תמונה אחרת לגמרי, של שמיעה שקשורה לעולמו הפנימי של הצופה, לתיוג של הסאונד לסוגיו, להבחנה שבין מוזיקה למשהו אחר, למה שחשוב ומה שלא חשוב, לתהליכים של עיבוד מידע ולהזכרות, לאנרגיה ומידע. זהו מן הסתם עולם אישי ומיוחד לכל אחד שחווה את התערוכה.
בשיחות בינינו, ניסיתי להסביר את ההבדל הזה על ידי כך שאני מסביר את תהליך התחושה (sensation), בעוד שוולמן מתאר תופעות הקשורות בתפיסה (perception). התפיסה נבנית על התחושה, אבל אינה איזומורפית לה. התפיסה משתמשת בתחושה כחומר גלם שמעובד ומעוצב שוב ושוב, ולכן תלויה בכל מה שקורה או קרה בעבר לצופה/מאזין. כך יכולים זכרונות ורגשות להתערב בתוך התהליך של תפיסת השמיעה. אבל הסבר כזה בעצם בעיקר נותן תוויות. אני יודע שיש מקומות במוח שבהם הפעילות החשמלית מייצגת באופן נאמן את הצליל, ומקומות אחרים שבהם היא מייצגת את התפיסה יותר מאשר את התחושות. איך המעבר הזה קורה, ומה גורם לכך שצלילים מייצרים תפיסה כל כך עשירה, אלה עדיין מסתורין.

פרופ’ ישראל (אלי) נלקן