חברי קבוצת סלה-מנקה (דיאגו רוטמן ולאה מאואס) בשיתוף קטורה מנור, ניר יהלום, עדי קפלן ושחר כרמל.
אוצרת: מיכל מור
תאריך: 2022 - 2023
תערוכה זו היא פרק חדש בחיי אובייקט שהוא העתק של סוכת דלר, סוכת עץ גרמנית מהמאה ה-19. סוכות הן מבנים ארעיים שיהודים בונים בחג הסוכות כזכר למחסות הזמניים שבני ישראל הקימו בתקופת נדודיהם במדבר לאחר שיצאו ממצרים. המבנים מכוסים בכפות תמרים או בעלים אחרים, כך שהגג פתוח בחלקו לשמים, כדי לקיים את הציווי "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג 42).
בהצבות קודמות הוצג ההעתק של סוכת דלר כמבנה שלם. בתערוכה זו הסוכה פורקה ונפרסה, וקירותיה נתלו זה לצד זה כציור קיר, באופן שיוצר משמעות חדשה. קירות המבנה הארעי הפכו לציור נוף באורך עשרה מטרים, בנפרד משלד העץ שלה, והשלד נותר עומד ללא קירות, עירום בתוך הגלריה השקופה. לציור הנוף הזה שמור הפוטנציאל לחזור לשמש כארבעת הקירות של הסוכה ולהיות שוב אובייקט ריטואלי.
שתי סוכות דלר – המקורית (המוצגת במוזיאון ישראל) וכפילתה – מספרות על משפחות שונות, קהילות מחוקות, שכבות היסטוריות רבות, מרחבים גיאוגרפיים רחוקים, רדיפות ונדודים. בהצבה הנוכחית נוסף לביוגרפיה של הכפילה תיעוד מאירוע שבו היא כוסתה בשחור, כאות מחאה, ותיעוד נוסף של הרגע שבו היא פורקה, נארזה ועזבה מרצון את מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית כחלק מאקסודוס של יצירות.
ההעתק של סוכת דלר הוא חלק מפרויקט מחקר מבוסס אמנות (art based research) בנושא סוכות, שקבוצת סלה-מנקה עוסקת בו משנת 2014 בשיתוף אמנים שונים. במסגרת הפרויקט הסוכות הופכות לאמצעי מחקר ויצירה, למרחבי פרפורמנס ובו בזמן לאובייקטים במופעים הבוחנים מושגים כגון ארעיות, נוודוּת, בעלות ופליטוּת ורעיונות על האונטולוגיה של המקור, על האובייקט כעד ועל שחזור כפרשנות.
״ביוגרפיה של כפילה״ היא מהלך אוצרותי חדש שנוצר במסגרת ״מעבדת מאמימג – מעבדת אובייקטים, מילים, מבוכים וגלמים לחקר פרפורמנס״, שהקים ד״ר דיאגו רוטמן במסגרת החוג לתולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית בשיתוף המרכז לאמנות ומחקר מעמותה בניהולה של לאה מאואס.
סוכת דֶלֶר
בסביבות שנת 1840 פנו יעקב ואסתר דֶלֶר מפישאך שבבוואריה לצייר מקומי ששמו אינו ידוע והזמינו ממנו ציור על לוחות סוכת העץ שלהם. על קיר מזרח של הסוכה צייר הצייר האלמוני את ירושלים ובמרכזה את הכותל המערבי. הציור הועתק מהדפס אבן שיצר ב-1837 יהוסף שווארץ, גיאוגרף וצייר שנולד אף הוא בגרמניה והיגר לירושלים ב-1833. על הקירות האחרים צייר האמן את רחוב היהודים בפישאך ואת נופי העיירה, וכך חיבר בין הכמיהה לארץ-ישראל ובין העיירה הגרמנית שבה התגוררה המשפחה. בפתח בית המשפחה צוירה דמותה של אסתר דלר, ועל קיר אחר צויר יער ובו דמויות בנות התקופה. כמו כן הועתקו לסוכה תמונות קטנות של חגי ישראל ממחזורי תפילה שהודפסו בזוּלצבאך שבגרמניה בשנת 1826.
בשנת 1937 נמלטה משפחת דלר מגרמניה הנאצית לאקוודור. ביוזמתו של ד״ר היינריך פויכטוונגר, אספן של אמנות יהודית, הסכימו בני משפחת דלר לתרום את הסוכה, שנותרה בעליית הגג בביתם שבעיירה, לבית הנכות בצלאל בירושלים. ברטה (ברכה) פרנקל לבית ארנטרוי ממינכן, קרובת משפחה של האספן, הבריחה את הסוכה כלוחות עץ שהוצמדו זה לזה באופן שהסתיר את הציורים (כיוון שנאסר על יהודים להוציא יצירות אמנות מגרמניה). מאז פתיחתו של מוזיאון ישראל בירושלים סוכת משפחת דלר מוצגת בתערוכת הקבע באגף לאמנות ותרבות יהודית.
כפילתה של הסוכה
בשלהי חורף 2016 בירושלים, במרתפים של בית החולים למצורעים לשעבר, החלה קבוצת סלה-מנקה בשיתוף ניר יהלום וקטורה מנור בפעולה סודית ויסודית: הם בנו, כפעולה חתרנית וללא אישור, העתק של סוכת דֶלֶר.
הם צילמו את הסוכה המקורית שבמוזיאון, רכשו לוחות של עץ סנדוויץ’ בציפוי בוק, ביצעו בהם תהליך של יישון, טסו לעיירה פישאך כדי לזהות את המבנים המצוירים, ביקרו בקבריהם של בני משפחת דלר ובמבנה של בית הכנסת המקומי (שהפך למרפאת שיניים), ובמידע שאספו השתמשו לצורך שחזור הציורים. כחלק מתהליך המחקר הם קיימו ראיונות ותיעדו כל זאת בסרט ״גיאוגרפיה של סדקים״, המוצג גם הוא בתערוכה זו.
כפילתה של הסוכה אינה העתק מושלם. היא משקפת שורה של חילופים משמעותיים. דמותה של אסתר דלר נמחקה מחזית בית המשפחה, וליד פעמון הכניסה נוספו שמותיהן של שתי המשפחות (משפחה טורקית ומשפחה גרמנית) שהתגוררו בבית בעת ביקור האמנים בעיירה; מגדל הכנסייה, שנמחק מהסוכה המקורית ברגע מסוים בהיסטוריה שלה, הוחזר בהעתק; על קירות בית הכנסת המצויר נוסף רישום עיפרון של השלט של רופא השיניים שרכש את המבנה אחרי המלחמה.
אפשר לטעון כי מבחינה סימבולית העתקתה של סוכת דלר בירושלים הופכת את נופי פישאך מביטוי של פסטורליה מקומית למושא געגועים לנופים ולחיים שאינם עוד ואת היחס לירושלים מכמיהה גלותית לסימן של שייכות. הסוכה שבמוזיאון היא אובייקט ריטואלי שהפך לאובייקט אתנוגרפי. ההעתק הוא יצירת אמנות שיש לה פוטנציאל לשמש אובייקט ריטואלי. כחלק מתהליך הבנייה של ההעתק כאובייקט מוזיאלי הזמינו חברי קבוצת סלה-מנקה את האמנים עדי קפלן ושחר כרמל ליצור מודל של ההעתק, וגם הוא מוצג בתערוכה זו.
סוכה מכוסה
בדצמבר 2021 הוצגה כפילתה של סוכת דלר במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית במסגרת התערוכה ״המוסד״ שאצרה סבטלנה ריינגולד. ימים אחדים לאחר פתיחת התערוכה דרש ראש עיריית רמת גן מהמוזיאון להסיר מהתצוגה ציור של האמן דוד ריב שהיה שנוי במחלוקת בגלל תכניו. האוצרת סירבה לעשות זאת, ורוב רובם של האמנים שהשתתפו בתערוכה ביצעו פעולת מחאה לא מאושרת והסתירו את יצירותיהם שהוצגו במוזיאון (ראו תצלום). הסוכה ״נמחקה״ מהתצוגה לזמן-מה או שהפכה לאובייקט מחאה גדול – קובייה שחורה בתוך הקובייה הלבנה של המוזיאון. כחלק מהמחאה, וכביטוי לכאב ולקושי שליוו את הורדת היצירה מהתצוגה, יצרה קבוצת סלה-מנקה סרטון וידיאו שבו בניית הסוכה מוקרנת הפוך ובהילוך איטי והופכת לפעולה של פירוק. לצילומים אלה נוסף תיעוד וידיאו של תהליך האריזה של חלקי הסוכה והוצאתם מהמוזיאון. כך הפכו פירוק ההעתק והוצאתו מהתערוכה לפעולה פואטית-מחאתית.
