• אני נע משמע אני קיים
  • אני נע משמע אני קיים
  • אני נע משמע אני קיים
  • אני נע משמע אני קיים
  • אני נע משמע אני קיים
  • אני נע משמע אני קיים
  • אני נע משמע אני קיים
  • אני נע משמע אני קיים
  • אני נע משמע אני קיים

וואנג גונג-סין | צ'ן שאו-סיונג | וו ג'ו'נ-יונג | יאנג פ'ו-דונג | סון סו'ן

אוצרות: מארי טאריו, מיכל מור, דרור קוכן | עיצוב: עמרי בן ארצי, יעל גור, הללי אלעזר

תאריך: 25.5.2011 - 30.6.2011

השינויים המהירים המתרחשים בסין, גודלה העצום, וההשפעה הכלכלית והבינלאומית ההולכת וגדלה שלה, הופכים את סין לחלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלנו. תהליכים אלו מחייבים ומזמינים ניסיונות להיטיב את הבנתנו את המתרחש בסין. למרות הגידול העצום בזמינות המידע על סין, הרי שהדרישה למידיות של מידע, הפורמטים התקשורתיים המתבססים על מסרים מתומצתים, והקשיים האובייקטיביים של מרחק ושפה, גורמים לכך שפעמים רבות הייצוג של סין סובל משטחיות או הקצנה, או מתמקד ב"גדול" – הפיתוח הכלכלי, המיזמים העצומים, או היצור ההמוני. רק לעתים רחוקות ניתנת האפשרות להציג את המורכבות הרבה של התהליכים, או את המרכיבים "הקטנים" שלהם, כמו האנשים או המקומות, שהינם השחקנים הראשיים בתהליכי השינוי.
סימניהם של טרנספורמציות אלו נמצאים בכל מקום – בצמיחתן המהירה של המגה-ערים, בשינויים המהותיים שעוברים הכפרים והערים הקטנות, ברשתות התקשורת, האינטרנט, הכבישים ומסילות הברזל המתפתחות במהירות ברחבי סין, בעלייתם של מעמדות חברתיים חדשים, בתנועה של מיליוני המהגרים מן הכפר אל העיר, ואפילו בחיפושה של סין אחר מקום חדש בזירה הבינלאומית. תהליכים אלו כולם חולקים מאפיין משותף, התנועה מהמקומי, המסורתי והקבוע, אל עבר הדינמי, התזזיתי והגלובלי, מעבר שאותו ג'ימס קליפורד מאפיין כמעבר משורשים (Roots) לנתיבים (Routes).
בתערוכה "אני נע משמע אני קיים" תשומת הלב מתמקדת בתנועה זו שהיא לב ליבה של תהליכי השינוי בסין. העיר, החברה, האדם, כולם נמצאים בתנועה מתמדת, כשהגדרות חדשות של זמן, תנועה, מימד, מעמד ומקום מבנות ומגדירות מחדש את פניה המשתנים תדיר של סין. ניעות (Mobility) היא שם המשחק והיא מקבלת אין ספור צורות, פנים, מרחבים וזמנים. היא כלכלית, חברתית, ומרחבית, היא עירונית וכפרית, היא מעלה ומטה, היא נבנית ונעלמת...
בתערוכה, חמישה אמנים סינים עכשוויים מציגים את הדינמיות לא רק של התנועה עצמה, אלא גם של אופני הייצוג שלה. בהשתמשם בווידיאו, באנימציה, בציורי דיו, באיקונוגרפיה מסורתית, ובמעברים בין צבע לשחור לבן, הם מספקים פרספקטיבה חדשה ומורכבת על היבטים שונים של התנועה והחברה כמו גם של האומנות העכשווית בסין. הניסיון לגשר על פערי מקום וזמן בין העבר שכמו נמחק, נקטע וטושטש, לבין ההווה המתהווה בקצב דינמי, בלתי נתפס, קדחתני ואבסורדי, הוא בו בזמן אמיתי ומעושה, אפשרי ובלתי אפשרי, מפתה ומדכא.
למרות ההקשר המקומי הייחודי של היצירות, הן אינן נטועות אך ורק בזמן ובמקום המקומי שבו נוצרו. הן מעלות שאלות החברתיות, פוליטיות ואומנותיות בנוגע לתהליכי היצירה, לקשר שבין החברה לסביבה ולאמן ולעיסוק הדינמי בשינוי, פערים ותנועה. שאלות אלה קושרות את תוכן היצירות כמו גם את הפרשנויות האפשרויות שניתנות להן להתרחשויות גלובליות ומאפשרות לנו, הצופים הנטועים בהקשרים מקומיים אחרים ומגוונים, לראות גם אותם בין הפרימיים המתחלפים.
התערוכה היא חלק מאירועי הכנס העשירי הבין-לאומי ללימודי אסיה, שנערך במאי 2011 באוניברסיטה העברית. התערוכה התאפשרה בזכות סיועם של הנהלת האוניברסיטה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי מזרח אסיה, מרכז פריברג ללימודי מזרח אסיה, והמחלקה לתולדות האומנות.

היצירות בתערוכה:

וואנג גונג-סין, חסר אופק, 2011. מיצב וידאו, אודיו, 0:32. באדיבות האמן.
צ'ן שאו-סיונג, עיר הדיו, 2005. אנימציה, אודיו, 3:00. באדיבות האמן.
וו ג'ו'נ-יונג, פרחים של כאוס, 2009. אנימציה, אודיו, 3:35. באדיבות האמן.
יאנג פ'ו-דונג, ליו לאן, 2003. סרט 35 מ"מ, שחור לבן, הסרט הועבר ל-DVD, אודיו, 14:00. באדיבות האמן וגלריית Suhangart.
צ'ן שאו-סיונג, היסטוריית הדיו, 2010. אנימציה, אודיו, 3:00. באדיבות האמן.
סון סו'ן, הלם הזמן, 2006. ווידאו, 5:29. באדיבות האמן וגלריה Suhangart.

חוברת התערוכה

אולי יעניין אותך

שאר רוח

שאר רוח | חוקרים-יוצרים בפקולטה למדעי הרוח

הר הצופים
בית ספר ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח
 

קרא עוד
גלית חזן־רוקם | אריאל הירשפלד | לאה גולדברג | דן פגיס | דרור בורשטיין | יאן קינֶה | מנחם י' צבי קיסטר | מיכאל אבשטיין | עמינדב דיקמן | שמעון זנדבנק

אוצרות: פרופ' גדעון טיקוצקי, מיכל מור | עיצוב: מירית אפי ונאוה גיאת סטודיו דוב אברמסון, ירושלים

תאריך פתיחה: נובמבר, 2018

התפר החמקמק בין המחקר לבין היצירה האמנותית הוא העומד במרכז תערוכה זו, שפתיחתה כאן ועיקרה במרכז מנדל סכוליון למחקר רב־תחומי במדעי הרוח והיהדות, בקומה השנייה.
דרך דמויותיהם ויצירותיהם של עשרה חוקרים וחוקרות, שהם גם יוצרים (ולהפך), מאירה התערוכה את התנועה בין העולמות, הרחוקים והקרובים בעת ובעונה אחת. העשרה, ותיקים וצעירים, קשורים כולם בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, בהווה וכן בעבר הרחוק והקרוב. לצדם פעלו ופועלים עוד רבים וטובים, רבות וטובות, שקצרה היריעה כאן מלהציגם.
על פי רוב, היצירות נבחרו בידי מחבריהן וכך גם אופן הצגתן. כל יצירה מתייחסת בדרכה, במישרין או בעקיפין, לתנועה בין הכתיבה האנליטית לבין זו הספרותית או לעמידה המורכבת של המחבר/ת בין העולמות.
הצירוף "שאר רוח" מופיע בתנ"ך פעם אחת, בספר מלאכי (ב 15), ורד"ק מפרשו: "יתרון הרוח". פרשנים מאוחרים יותר הגדירו את הצירוף כ"אצילוּת המחשבה", ובימינו יש המקשרים אותו ל"נשמה יתרה". שמה הלועזי של התערוכה שואב ממקור אחר – מן האידיאל הקלאסי (ובהמשך הרנסנסי) של איש האשכולות בכלל ו"המשורר המלומד" בפרט. אידיאל זה מעלה על נס את היוצר הבקיא במלאכת השיר, השולט ברזי הטבע והאדם ומטמיעם ביצירתו הספרותית – וכך מפגיש עולמות נפרדים לכאורה.

יוזֶמת ומתאמת התערוכה | קרן שגיא, מרכז מנדל סכוליון

קראו פחות
טקס הפתיחה

90 שנה לטקס הפתיחה | שלטי המועצה לשימור אתרים

הר הצופים
ברחבי הקמפוס (ראו מפה בתמונות)

קרא עוד

אוצרות: מיכל מור, ד"ר אסף זלצר

תאריך פתיחה: אפריל, 2015

 

כמו המחאה החברתית בקיץ 2011, נבנתה תערוכה זו: דמות אחר דמות, אוהל אחר אוהל, מגיחים ובונים את המרחב, ממלאים אותו. במציאות היום-יומית האוהלים פורקו אך אינם עוד אירוע חולף. 'אוהל מועד', מקום משכן ה' בתקופת הנדודים של בני ישראל במדבר, הוסב ל'מועד אוהל'. מועד אוהל מסמל זמן של קריאת תיגר על המוסכמות החברתיות בארץ וניצנים של בגרות בדור צעיר המבקש לעצב את עתידו, נוקט עמדה ומקים אוהל.
עיר האוהלים, המיצב הגדול שהתהווה במדינה מקבל את ביטויו באמצעות זוג יוצרים, עידו ברונו ויעל רובין. המחאה הווירטואלית לבשה מציאות, תקעה יתד בשדרה, הגיעה לרחובות הערים ופשטה במדינה כולה. כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת גלים, כך יצר עידו במיצב המעברה שלו את ההקשר ההיסטורי אל ימינו. אוהלי המעברה שלו נכנסו לכל בית, וההצבה המאורגנת שלהם מזכירה את יישובי העולים בעיר הלבנה של ראשית הציונות. עידו מפזר את האוהלים ומפנה מקום לפעילי המחאה בעבודתה של יעל. יעל יוצרת קולות אחרים, צבעוניים ססגוניים, מחברת ערים, אנשים ומקומות לקבוצה אחת.
שלא מדעת, המחאה כמוה כיצירתו האמנותית של מיכה אולמן הניצבת בשדרות רוטשילד: יסוד. הפסל מסוף שנות השמונים מציג תכנית מתאר של בית של ארבעה חדרים יצוק בבטון ושקוע באדמה. מִתאר לבנייה חדשה? חשיפה ארכאולוגית של עולם שהיה? כוחה של העבודה, כמו גם המחאה, ניזון מן המתח הזה בין כיסוי לגילוי ובין ישן לחדש.

עריכת לשון: אסתר טל
הפקה גרפית: קצת אחרת
התערוכה התאפשרה בזכות סיועה של הנהלת האוניברסיטה

חוברת התערוכה

קראו פחות