בינה גבירץ שטקליס

אוצרות: מיכל מור | עיצוב: רוני וידידיה בלונדר

תאריך פתיחה: 2014

פינה זו מוקדשת לאיוריה פורצי הדרך של בינה גבירץ שטקליס, שנולדה ב-1913 בגורליציה פולין וגדלה בדיסלדורף גרמניה, שם למדה רישום פחם בסגנון קלאסי. בשנת 1935 עלתה ארצה עם הוריה ואחותה והתגוררה בירושלים. בתחילת דרכה איירה אגדות עם וספרות מתורגמת בסגנון מאופק ואירופאי. לאחר נישואיה בשנת 1939 לפרופ' משה שטקליס, חוקר וראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, התפתח סגנונה לתכנים מקומיים ויצירתה נקשרה להווי ולתרבות הארץ ישראלית.
התפתחויות טכנולוגיות בתחום הדפוס והמחשב הובילו למפנה סגנוני ביצירתה. מפשטות לתחכום, מקונצנזוס חברתי לביקורת ושבירת מוסכמות, מצניעות חזותית לעושר ויזואלי ולמגוון טכניקות.
למעלה מ-300 ספרים איירה האמנית בין המפורסמים שבהם סדרת הלימוד "אלפוני", "על הארנבת" מאת חיים נחמן ביאליק, "אצו רצו גמדים" מאת מרים ילן שטקליס, "סיפורים לרמה" מאת ימימה טשרנוביץ, "כה עשו חכמנו" מאת יוכבד סגל ו"שלום לך אורחת" מאת רבקה אליצור. כמו כן הייתה מאיירת קבועה לחגי ישראל בסדרות של "לוחות השנה לילד" וב"צופה לילדים". איוריה היו לה לילדים.
הפינה מציגה מקבץ מאיוריה בנושאי ציונות והתיישבות, שואה ועליה, מלחמות ישראל  וגיבורי התנ"ך, המתארים מציאות לצד עולם פנטסטי. אלה מהלכים כקסם על הצופה הילד והמבוגר ומהווים חלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי של ילדות ישראלית.
בשנת 2008 הלכה לעולמה בגיל תשעים וחמש בירושלים.

יעוץ אקדמי: עופרה צוקר בהרב

אוצרות: מיכל מור, ד"ר אסף זלצר

תאריך פתיחה: אפריל, 2015

כמו המחאה החברתית בקיץ 2011, נבנתה תערוכה זו: דמות אחר דמות, אוהל אחר אוהל, מגיחים ובונים את המרחב, ממלאים אותו. במציאות היום-יומית האוהלים פורקו אך אינם עוד אירוע חולף. 'אוהל מועד', מקום משכן ה' בתקופת הנדודים של בני ישראל במדבר, הוסב ל'מועד אוהל'. מועד אוהל מסמל זמן של קריאת תיגר על המוסכמות החברתיות בארץ וניצנים של בגרות בדור צעיר המבקש לעצב את עתידו, נוקט עמדה ומקים אוהל.
עיר האוהלים, המיצב הגדול שהתהווה במדינה מקבל את ביטויו באמצעות זוג יוצרים, עידו ברונו ויעל רובין. המחאה הווירטואלית לבשה מציאות, תקעה יתד בשדרה, הגיעה לרחובות הערים ופשטה במדינה כולה. כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת גלים, כך יצר עידו במיצב המעברה שלו את ההקשר ההיסטורי אל ימינו. אוהלי המעברה שלו נכנסו לכל בית, וההצבה המאורגנת שלהם מזכירה את יישובי העולים בעיר הלבנה של ראשית הציונות. עידו מפזר את האוהלים ומפנה מקום לפעילי המחאה בעבודתה של יעל. יעל יוצרת קולות אחרים, צבעוניים ססגוניים, מחברת ערים, אנשים ומקומות לקבוצה אחת.
שלא מדעת, המחאה כמוה כיצירתו האמנותית של מיכה אולמן הניצבת בשדרות רוטשילד: יסוד. הפסל מסוף שנות השמונים מציג תכנית מתאר של בית של ארבעה חדרים יצוק בבטון ושקוע באדמה. מִתאר לבנייה חדשה? חשיפה ארכאולוגית של עולם שהיה? כוחה של העבודה, כמו גם המחאה, ניזון מן המתח הזה בין כיסוי לגילוי ובין ישן לחדש.

עריכת לשון: אסתר טל
הפקה גרפית: קצת אחרת
התערוכה התאפשרה בזכות סיועה של הנהלת האוניברסיטה

חוברת התערוכה

נתי שוחט, פלאש 90 | מוקי שוורץ

עיצוב: בועז מנדל ורון יוסף - ארבע וחמישה, קבוצה לעיצוב

תאריך פתיחה: מרץ, 2012