חלק מהטבע
הכול התחיל אצלי בכרמל, ההר והיער שמילדות נהגתי לשוטט בו. הסלעים, הריחות והנוף שמשקיף אל הים חקוקים בזיכרוני טוב מאוד. למדתי להכיר בו כל מסלול, וכשנגמרו המסלולים פשוט טיפסתי אל ההר בתוך היער הפתוח. אהבתי לטפס שם לנקודות שידעתי שאנשים לא מגיעים אליהן וסתם לשכב על הקרקע ולהקשיב לשקט. דרך אחת שהלכתי בה באופן קבוע בימי שבת בבוקר היא הנחל שמוביל מקיבוץ יגור למעלה הכפר עוספיא. בתוך הוואדי שהכרתי מילדות נמצאים תשעה כלי רכב שדורדרו לפני שנים אל תוך הוואדי – אין לי מושג למה ואיך זה קרה, אבל בכל פעם שהגעתי לשם הופתעתי מחדש שבאמצע ההר, במקום כל כך ירוק ושקט, נמצאות מכונות שמחלידות ומתפרקות להן. מאחר שביקרתי בוואדי לעתים קרובות מאוד, שמתי לב לשינויים ולהתפתחויות שעוברים על כלי הרכב. בחורף חלקם החליקו מעט עם השיטפון, כמה מטרים קדימה, לפעמים עצים היו קורסים עליהם או צומחים לתוכם, מטיילים נהגו להשאיר את חותמם ולרשום את שמם עליהם. כלי הרכב הפכו חלק בלתי נפרד מהנחל. היה ברור שלא הולכים לפנות אותם ולאף אחד לא הפריע שהם שם; הם נהיו חלק בלתי נפרד מהטבע, בדיוק כמו העצים שסביבם. 
כאשר התחלתי בלימודי האמנות שלי בשנקר הפסקתי ללכת לוואדי. הייתי מגיע לביקורים קצרים למשפחה ולא היה לי זמן לטייל ביער. בשנה השלישית שלי, כשתום ואני כבר היינו בתהליך בנייה משותף של התערוכה הראשונה שלנו, סיפרתי לו על הוואדי ועל המכוניות וביקשתי שנלך במיוחד לצלם אותן. וכך היה. הפעם הראשונה שהיינו שם הייתה בחורף. הוואדי היה מלא בבוץ, והגענו לשם בשעת לילה מאוחרת. היה לנו קשה לסחוב את המצלמה ואת הציוד המסיבי שלנו בתוך היער. תחילה נראה היה לי שתום מצטער שהסכים להצעה שלי, אבל עבורי זה היה רגע משמח ממש. אף פעם לא הייתי בוואדי באמצע הלילה, בוודאי לא כדי לצלם שם. 
לאחר ליל הצילום הזה חזרנו לוואדי עוד כמה פעמים, וצילמנו כל רכב כמה פעמים בתקופות שונות בשנה. אחרי כשנה הבנו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות: לחפש מכונות ברזל שהגיעו בדרך לא ברורה למקומות שוממים, ונעזבו שם. בנקודה זו הבנו שהוואדי לא מספיק לנו וצריך להמשיך לחפש מכונות אחרות "שיספרו" לנו את הסיפור שלהן. וכך התחיל המסע החדש שלנו. 

 

נתנאל הוקי 
נתנאל הוקי (יליד 1993) עובד יחד עם שותפו ליצירה תום אריאל (יליד 1990). שניהם שואבים כוח ואוטונומיה ממפגשיהם. כל אינטראקציה שלהם עם הסביבה משמשת צומת אפשרויות אמנותיות שהם חוקרים. 

 

מתח בין אור לחושך 
התמונה אוטובוס של נתנאל הוקי ותום אריאל, מתוך הסדרה ארכיאולוגיה מכנית (הכוללת שתי תמונות נוספות, של ספינה ומטוס). משקפת בעיַני לימינליות עמוקה ורבת ממדים בין מלאכותי לטבעי, בין מציאות לדמיון (או בדיון) ובין תיעוד לפרשנות. כל תצלומי הסדרה מציגים כלי רכב ישנים אשר נכנעו זה מכבר לפגעי הזמן אך עדיין משקפים בבירור את זהותם. כלי הרכב מוארים בכתמי אור המייצרים מראה מלאכותי ובאים במגע עדין עם הצמחייה המקיפה אותם (באופן גלוי יותר באוטובוס וסמוי יותר בתמונות האחרות) התצלומים אינם בנאליים, והם דורשים עיון. תלייתם במסדרון המקשר בין הפקולטה למשפטים לפורום האוניברסיטה מייצרת הזדמנות ואף הכוונה לעיון כזה. 
תצלום האוטובוס של הוקי ואריאל מציג אוטובוס שנעצר וננטש. הוא מהדהד באופן מיידי צילום אחר, הנושא מטען היסטורי־משפטי חשוב: תצלומו של אלכס ליבק מ־1984, באותו תצלום הופיע האוטובוס מפרשת קו 300 לאחר שנוסעיו הורדו ממנו והוא ננטש. גם שם הופיע אוטובוס ישן שצולם מהחזית ונטה לשמאל, וגם שם הופיעה צמחייה בשולי התמונה. כידוע, התצלום החשוב בסדרה ההיא אינו צילום האוטובוס, אלא זה שבו הופיעו שני המחבלים שהורדו מהאוטובוס בחיים, בניגוד למה שטען השב״כ, ונהרגו מאוחר יותר. פרשת קו 300 הייתה מבחן חשוב ליחסים בין שב״כ ונורמות הביטחון בישראל לבין שלטון החוק. בסופו של דבר ניצח שלטון החוק, אך במחיר כבד (כולל חנינות למעורבי הפרשה אשר העידו שקר ביודעין ומתוך שיקולים זרים, היטו הליכי משפט וטפלו האשמות חמורות על אדם חף מפשע).
זהו מימזיס רב־עוצמה הצובע את תמונת האוטובוס שלפנינו במטען כבד. על רקע זה, המתח בין אור לחושך ביצירתם של הוקי ואריאל אינו רק חלק מתהליך היצירה הצילומי (תהליך ומדיום שכונו בראשית הדרך ,heliography היינו ״ציור שמש״), זהו נושא טעון במשקל מוסרי וערכי. מעבר לאיכות האסתטית, המתח בין האור לצל מטעין את התצלום, ואולי גם את המתבוננים בו ובכלל סדרת הצילומים, במסר ערכי המתייחס לתנועה ולדרך, לדברים שעוד יקרו ולמאבקים שראוי לנו לנצח בהם כדי שהמקום שאנו חיים בו יתנהל כראוי. 

 

שרון שקרג׳י 
ד״ר שרון שקרג׳י היא מחזיקת הקתדרה למשפט בינלאומי פרטי ובין־דתי ע״ש השופט הארי מ׳ פישר בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית.