"אני המוצג. אני לא יכולה להציג ציור – אני מציגה את עצמי." מאז שנות השבעים של המאה העשרים, מרינה אברמוביץ' (ילידת 1946) הפכה את גופה למדיום אמנותי, ואת הכניעה, ההתמסרות, הקבלה הפסיבית של כל מה שיבוא – למודוס פעולה. באמצעות גופה היא מציגה וחושפת את התמודדותה עם כאב ואת אפשרויות המוח האנושי וגבולות הגוף. 
ב־2016 לרגל חגיגות יום הולדתה השבעים, יצרה האמנית מיצג במוזיאון גוגנהיים בניו יורק, שבו קיבלו המשתתפים תבניות שוקולד בצורת שפתיה, מצופות בעלה זהב עדין, שאותו התבקשו להצמיד לשפתותיהם. האמנות הזמנית, הניתנת לאכילה, עוררה בצופים התלבטות: לאכול או לא לאכול? אברמוביץ' בוחרת להדהד את זיכרון האירוע והחוויה ומקבעת אותו כאקט צילומי – שילוב האכילה עם האמנות שתישאר כעדות. הצילום משמש גם תיעוד של הדהוד החוויה של האמנית מתקופה שבה שהתה במנזר טיבטי. היא השתתפה שם בטקס עתיק יומין, שבו בתום תקופה ארוכה של צום והתבודדות מקבלים המתבודדים שוקולד ועלה זהב, אשר על פי האמונה המקומית מאזן את הנפש ומפעיל את המוח. 

שתיקה שווה זהב 

השפתיים של מרינה אברמוביץ' מכוסות בעלה של זהב. מכל איברי הפנים, דווקא השפתיים הן המכוסות בזהב. וכדי שהעלה לא ייפול והזהב לא ייהרס, יש לשמור על השפתיים חתומות ושתוקות. כי שתיקה שווה זהב ויפה שתיקה לחכמים, וסייג לחוכמה שתיקה. כך אמרו לנו. כי הדיבור הוא מסוכן והוא קורא תיגר, והוא שובר שתיקה, והוא דורש תיקון, והוא מגלה סודות שביקשו מאתנו לשמור כדי שלא נזעזע את הספינה, וכדי שלא נחשוף את מה שלא נוח, מה שלא צריך, שנהיה יפות ושנשתוק. אפשר גם להיות יפים ולשתוק. וכדי לשבור את השתיקה הזאת צריך הרבה אומץ, וצריך לפתוח את השפתיים ולדבר, וצריך קהל שיסכים להקשיב, וצריך תרבות שתעודד דיבור על הדברים הקשים, ושתראה בדיבור ריפוי ושתרצה לתקן עוולות. אברמוביץ' באה ממשטר שניסה להעלים עדויות, שכפה שתיקה, והיא יודעת דבר או שניים על המחיר ששפתיים חתומות משלמות. אולי בגלל זה היא מישירה את המבט, ואומרת לנו שאם השפתיים חתומות, העיניים יכולות לדבר. זה גם הרגע לזכור שגם במדינות אחרות, וגם במשטרים אחרים, וגם אצלנו, וגם עכשיו, נדרשות תעצומות נפש ודרושים תנאים חברתיים ופוליטיים נכונים כדי לשבור שתיקה ולעצור עוולות. 

ורד ויניצקי־סרוסי 
פרופ' ורד ויניצקי־סרוסי היא סוציולוגית באוניברסיטה העברית בירושלים ועמיתת מחקר במרכז לסוציולוגיה תרבותית באוניברסיטת ייל. כיהנה כדיקנית הפקולטה למדעי החברה (2016–2012) והייתה האשה הראשונה בתפקיד הזה. תחום ההתמחות שלה הוא זיכרון קולקטיבי והנצחה. המחקר הנוכחי שלה עניינו בזיכרון קולקטיבי של מגפות (במימון הקרן הלאומית למדע).