אוצרות: ד"ר מיכל מור

עיצוב: סוניה אוליטסקי, רונה זינגר

תאריכים: 1.4.2025- 30.9.2025

המרחב שאנו פוסעים בו כיום בקמפוסים השונים של האוניברסיטה העברית טומן בחובו חזון בן מאה שנים. בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים דמיינו חוקרים ומנהיגים יהודים מרכזיים – בהם פרופ‘ צבי הרמן שפירא, ד“ר חיים ויצמן, פרופ‘ מרדכי מרטין בובר, ד“ר ברתולד פייבל ופרופ‘ אלברט איינשטיין – כיצד אמורה להיראות “אוניברסיטה עברית“, אוניברסיטה של העם היהודי. עברה של האוניברסיטה משתקף במבנים ההיסטוריים שלה, באדריכלות הנוף וביצירות האמנות הרבות שבה. כל אלה מבליטים את התגשמות החזון ליצור מקום שבו האוניברסליות של הרוח האנושית תבוא לידי ביטוי ושיהיה מרכז רוחני גדול המקנה ידע רב־תרבותי, חדשני ומקורי.

היצירה הלאומית־האקדמית של הקמת אוניברסיטה הייתה מלווה לאורך השנים בשילוב של יצירות אמנות למיניהן. תערוכה זו מתמקדת ביצירות האמנות הללו, שנרכשו או התקבלו כתרומות ומפארות את מרחבי האוניברסיטה כבר מאה שנה. מתוך יותר מ־ 2,500 יצירות באוסף האמנות האוניברסיטאי נבחרו כשמונים, המוצגות בספר שיצא לאור לציון מאה שנה לפתיחתו של המוסד. מתוכם הבאנו לעיונכם כארבעים יצירות. בחירת היצירות נעשתה בשיתוף הוועדה לחפצי אמנות של האוניברסיטה, במטרה לשקף את מרב הסגנונות והתכנים בקמפוסים השונים, והיא מייצגת הן את האמנות הישראלית והן את האמנות הבינלאומית.

דברי הפרשנות המלווים את יצירות האמנות בספר נכתבו בשניים, בהשראת רעיון ״היציאה לשוח״ של אפלטון – שהייה במרחב כדי להתבונן, להגות ולהחליף דעות – שעומד בבסיסה של האוניברסיטה. כהמשך של מסורת זו ביקשתי מחברי הסגל האקדמי, הסגל המינהלי והסטודנטים לצאת לשוח במרחבי האוניברסיטה, לבחור יצירה המדברת אל לבם ולכתוב עליה ללא ידע מוקדם. הכותבים נענו למשימה בחפץ לב, ובדבריהם אפשר למצוא לעתים פרשנות המבטאת סיפורים ופנים אישיים מרגשים.

הספר והתערוכה לא היו רואים אור אילולא עידודו של נשיא האוניברסיטה, פרופ׳ אשר כהן, שראה ביצירתו ערך אמנותי חשוב לרגל חגיגות המאה להקמת האוניברסיטה. תודה רבה מקרב לב לשותפי למסע: לחוקרות ולחוקרים, לחברי הסגל המינהלי ולסטודנטים ששפכו אור על היצירות במרחב; לחברי הוועדה לחפצי האמנות.

התערוכה היא גרסה מקוצרת של הספר.

 

אבני פינה: סיפורו של אוסף האמנות באוניברסיטה העברית

יצירות האמנות המתועדות הראשונות באוניברסיטה הופיעו בתערוכות שהתקיימו בחסות הנהלת המוסד והוצבו במועדון הסטודנטים בשנת 1938 – כשנה לאחר פתיחתו. תערוכות אלו הוצגו ככל הנראה ביוזמתם של דוד ורנר סנטור, אדמיניסטרטור )מנכ"ל) האוניברסיטה, והאתנוגרף אריך בראואר. באירוע הפתיחה של התערוכה הראשונה ציין סנטור כי מטרתן של התערוכות במועדון היא להעשיר את עולמם התרבותי של הסטודנטים ולעודד אותם ליטול חלק פעיל באירועי התרבות שהנהלת האוניברסיטה מבקשת לקיים. הוא הביע תקווה שתערוכות כאלה ייהפכו למסורת קבועה באוניברסיטה, שתהיה כר תרבותי פורה ותשפיע על היושבים בה ומחוצה לה. התקווה הזאת לא התממשה מיד עקב מלחמת העצמאות והמעבר מהר הצופים אל משכן זמני במרכז העיר.

רק בתחילת שנות החמישים, לאחר שהתקבלה ההחלטה להקים קמפוס חדש בגבעת רם (המוכר כיום כקמפוס אדמונד י' ספרא), קיבל לראשונה המרחב החזותי מקום מרכזי ומכובד וזכה לפיתוח משמעותי. ועדת הפיתוח של הקמפוס תכננה את הקריה החדשה כעיר גנים, עם בניינים נמוכים שנבנו בתוך שטחים פתוחים וירוקים, והתבססה על הייררכייה של חללים: במרכז רחבה ציבורית גדולה, ומשני צדיה מערך של בניינים הניצבים אנכית ויוצרים מעטפת למרחב הפתוח. זו הייתה שעתו היפה של שיתוף הפעולה בין המוסד להשכלה גבוהה לאדריכלים. לצד עיצוב אדריכלי ונופִי דאגה הנהלת האוניברסיטה להכנסתן של יצירות אמנות למרחב. אחוז אחד מתקציב הקמת הקריה הוקצה לשם כך. 

ב־ 1956 פנו האדריכלים לאמנים ידועי שם כדי שיגישו הצעות לקישוט המבנים. הדבר נעשה כחלק מהמגמה התרבותית שהתפתחה בארץ באותן שנים, ובמסגרתה נהפך עיטור אמנותי של מבני ציבור לסגנון ארכיטקטוני־אמנותי בפני עצמו. לבחינת ההצעות שהתקבלו הוקמה ועדה שהורכבה מאדריכלים ומאנשי אמנות בעלי שם, כמו מנהל מוזיאון בצלאל וחוקר האמנות מרדכי נרקיס, מנהל מוזיאון תל אביב אויגן קולב והאמן מרדכי ארדון. חברי הוועדה החזיקו בדעות מגוונות ששיקפו את הרצון לעודד פלורליזם מחשבתי ודיון פורה בסוגיית המרחב האסתטי המתהווה בקמפוס. פרוטוקול הדיונים מצביע על כך שבחירת היצירות נעשתה על פי קריטריונים של איכות אמנותית, התאמה למבנה הארכיטקטוני ולתוכני המקום, תוך העדפת עבודות המצטיינות בעקרונות אמנותיים אוניברסליים ומודרניים.

היצירות הראשונות היו על גבי כותלי המבנים: תבליטים עשויי אבן וקרמיקה שהותאמו למבנה. כחלק מהאופנה האמנותית הרווחת אז בישראל נבחרו בעיקר יצירות של קבוצת "אופקים חדשים" הצעירה והבועטת, שהתאפיינו בהפשטה צבעונית וצורנית. התוצאה הפכה את האוניברסיטה לכר תרבותי פורה, ועם חנוכת הקריה החדשה ב־ 1958 נהגו גם מבקרים שאינם סטודנטים לבוא ולצפות ביצירות המשולבות באוניברסיטה.

בעשורים הבאים ניתן להצביע על שני גורמים שהשיבו רוח חדשה והעשירו את אוסף האמנות האוניברסיטאי: הראשון מבחינה כרונולוגית הוא החזרה להר הצופים לאחר מלחמת ששת הימים. אדריכלי הנוף היו למחוללי שילוב יצירות אמנות במרחב של המתחם המחודש על הר הצופים. הם ביקשו לעודד פיתוח סביבתי של הקמפוס באמצעות הקמת כיכרות מרוצפות ו"ריאות ירוקות". הכיכרות תוכננו כך שיאחדו את חלקי הקמפוס השונים באמצעות שימוש בצמחייה מקומית, מסלע וריצוף באבני גרנוליט. לאחר השלמת המשימות של אדריכלי הנוף התפנתה הנהלת האוניברסיטה לטפל בהצבת יצירות אמנות במרחב. לשם כך נעשו ניסיונות לגיבוש תוכנית־אב לעיצוב אסתטי של הקמפוס, ובתחילת שנות השבעים יוחדה משרת אוצר באוניברסיטה והתמנתה ועדה אקדמית לחפצי אמנות.

מאז הלכה והתפתחה העשייה האמנותית באוניברסיטה: מהצבת פריטים במרחב עברה האוניברסיטה לבניית תערוכות נושאיות, שהיו לתערוכות קבע ולתערוכות מתחלפות. חזון ראשי החוגים לתולדות האמנות הוביל להקמת הגלריה הייעודית בשנת 2000  ע"ש מקס ואיריס שטרן בקמפוס הר הצופים, בית חדש ליצירתיות ולתרבות. יוזמה נוספת לקידום הקשר בין מדע לאמנות הייתה של חוקרים במרכז למדעי המוח בקמפוס אדמונד י' ספרא, שהביאו להקמת הגלריה לאמנות ומוח על שם מרטין דאסו בשנת .2019

אוצרות: ד״ר מיכל מור

עיצוב התערוכה: סוניה אוליטסקי ורונה זינגר

הפקה גרפית: קצת אחרת

הפקה והקמה: בימות