בלב הפארק השֵלו מתרחשת סצנה שובת לב. אנשים נעים באנרגיה בלתי מוסברת, בתערובת מהפנטת של שמחה שופעת וחיפזון נואש. חלקם מתנדנדים לקצב אילם, גופם זורם באופוריה מידבקת, כאילו רוקדים לצלילי מנגינת החיים עצמם. צחוק וחיוכים מנקדים את האוויר, נישא ברוח כמו תווים מתוקים של סימפוניה. 
עם זאת, בתוך החגיגה הנראית לעין, אחרים רצים בדחיפות. על פניהם עקבות דאגה, עיניהם נעולות ביעד חמקמק. האם הם בורחים מרוח רפאים בלתי נראית, דוהרים לנצח את הסערה הממשמשת ובאה, או פשוט נלכדים בתחתית הזרמים הסוערים של החיים? 
הפארק, שטוף באור שמש מנומר, נהפך לתיאטרון של סתירות. כאן מיטשטש הגבול בין שמחה לייאוש, והמתבונן מתוודע לשני הרגשות הללו, השלובים זה בזה בחוויה האנושית. בתוך הכאוס של התנועה, הפארק ניצב כמראה המשקפת את מורכבות חיינו, שבהם רגעים של צהלה וייאוש מציירים דיוקן מתהווה של הקיום המשותף שלנו. 
איתי ליפשיץ (יליד 1994) גדל במגוון מקומות, מה שהביא לדבריו לתחושת שייכות וניכור מעורבת בכל סביבה חדשה שאליה הגיע. הוא מעוניין לחקור כיצד מערך של דימויים מחיי היומיום התפתחו והשפיעו על החברה עד המאה ה־21, הוא מתעניין במיוחד בקשרים בין אנשים לטכנולוגיה. באמצעות מיני מדיה שונים הוא מבקש לשקף את המורכבות של המבנה החברתי שלנו.

 

AI, סחתיין

הוראות ל־AI: מסיבת יער, המון נמלט מזירת אסון אל תוך יער, קטטה המונית בשולי יער. אחד כיסא כתר פלסטיק בשביל מכות אם צריך, קוד הלבוש שחור לבן (כמעט), חזית הנוכחים נעדרת למעט אחד איש, ספק מאבטח, דלג על תווי פנים, לא רוצה אותם, ערבב לי את האנשים, גוף בגוף, ערבב לי איברים אבל ְשמור על תנועתיות. כאילו ריקודי עם, כאילו ספורט, כאילו מאבק שקופא שנייה לפני האלימות. שמור את האנושי מונח בסביבה, ליד הטבע אבל מופרד ממנו. מה אומר? יש? 

 

AI: יש. 

משוב ל־:AI יצא חזק, הגיוני לגמרי, ממשי. כמו הרבה עבודות שאני מכירה מתולדות הצילום, ממש קשה להבחין שאינטליגנציה מלאכותית עשתה את זה, סחתיין. 

 

תמר אלאור 
פרופ' תמר אלאור היא חוקרת תרבות חומרית וסגנון מקומי. מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.