• טופוגרפיה של ראייה
  • טופוגרפיה של ראייה

אילת כרמי

אוצרות: מיכל מור

תאריך: 9.1.2020 - 30.8.2020

התערוכה עוסקת בהבדלים שבין התפיסה החושית לבין הפענוח של תפיסת המציאות, והיא פרי שיתוף פעולה בין האמנית אילת כרמי לבין חוקרת המוח, ד"ר איילת מקיטון. מחקריה של ד"ר מקיטון מבהירים את גבולות למידת הראייה לאחר עיוורון. ראשית מחקרה נערך באתיופיה, בשיתוף עם מעבדתו של פרופ' אודי זהרי, אשר בדק את ראייתם של ילדים לאחר ניתוח להסרת קטרקט. מחקרה הנוכחי בהדסה, במעבדתה של פרופ' נטע לוין, עוסק בבוגרים שנולדו עם פגם גנטי בראיה, וטופלו בהליך חדשני, שמביא לשיקום אזורים מסוימים במוח. החוקרת זיהתה כי קיימת תקופה קריטית בהתפתחות, בה נלמדת פרשנות מסוימת לקלט החושי במוח, שלאחריה קשה או בלתי אפשרי ללמוד אותה.

יצירותיה של האמנית אילת כרמי מתכתבות עם מחקריה של ד"ר מקיטון, ומהוות הצצה לתחושה האמביוולנטית הנוצרת עקב הפער בין קבלת קלט ראייתי תקין לבין פרשנות לא ברורה של אותו קלט. על גבי ניירות פרגמנט עכורים היא מייצרת שכבות של דימויים צבעוניים, המרכיבים צורות המתלכדות לעולם תלת ממדי. אלו מהווים מעין רשומון של מציאות בו אלמנטים ועדויות של המציאות מתפרקים ומורכבים מחדש. האמנית נוטשת את המציאות הממשית ומדמיינת אחרת תחתיה. בחירות זו, היא מאפשרת לצופים להרהר במציאות ולברוא עולם חדש. בעשייה האמנותית של כרמי נוצרת פעולה אקטיבית חדשה של ראייה ומחשבה אודות העולם הגשמי המונח לנגד ענינו.

רב השיח המדעי-אמנותי מתחיל בתופעות הפיזיקליות המתקיימות במוחם של הנחקרים, עובר דרך פענוח הממצאים על-ידי החוקרת ופירושם ביצירתה של האמנית, ומסתיים במוחו הקודח של הצופה.

 

אולי גם יעניין אותך

עצור ! שיטוט

עצור ! שיטוט

מקס אפשטיין, אולגה גולצר

קרא עוד

אוצרות: מיכל מור

תאריך: 1.3.2021 - 30.8.2021 

 

תחילתו של שיח זה נרקם מתוך רגע ההיקסמות של היוצרים מקס אפשטיין ואולגה גולצר, אל מול הממצא אותו הם דולים במהלך שיטוטם; יהיה זה סמטת רחוב, שפת הים או פינה בטבע. חומרי עדות זיכרון - שברי כלים, חרסים, מתכות וכל דבר הבא לידיהם - הופכים להיות שלהם מכוח היצירה המחודשת. מעל במת התערוכה עולים ניחוחות של זמן, מקום, תלישות וקיבוץ, הכלאה תרבותית ושפתית. כל אלה, יחד עם כל התבוננות, טווים סיפור חדש. 
תערוכה זו מציעה מעין "רשומון" בו גרסאות שונות של פרשנות ניתנות לאוסף העבודות המוצגות בה, שכל אחת מהן הגיונית, שלמה ומשכנעת – ואף יכולה לסתור את קודמתה. העבודות הן שלל חידות, רמזים וסתירות הפועלים באופן וירטואוזי עליכם – הצופים – ומעמידים בפניכם סימני שאלה לגבי המסרים הערכיים הגלויים והסמויים שנחשפים. ואלו מדיינות בדבר יחסיותה של האמת והיותה תלויה בעיני המתבונן. כפי שכתבה ארלט פארז' (Arlette Frage, 2013)  "זוהי איננה היד הכותבת מחדש את החומר, זו העין המתבוננת המנסה למצוא נכונות להצגת האובייקט".
תערוכה זו הינה שיח משותף בין האמן, האוצר והמדען. כל אחד מהנוכחים הגיב לאובייקטים ולחומרים שהתגלמו בדרכו.
הנכם מוזמנים להציע הצעות לטקסטים לתערוכה באמצעות מענה על הטופס הזמין כאן.

מקס אפשטיין אמן רב תחומי, ואולגה גולצר במאית אנימציה פועלים גם בשדה החינוכי- עם הקמתו של סטודיו לאנימציה לילדים ונוער הפועל בירושלים ונקרא סטודיו ילדי הפרא ראו באתר כאן 

הרהורים על אמנות ומוח
התרשמויות מאת פרופ' ישראל נלקן

תפיסה חושית באה עם תחושת מידיות, יחס ישיר ואינטימי עם המושא של התפיסה בעולם החיצוני. אבל המידיות הזאת היא אשליה בלבד. המוח מקבל מידע מהסביבה דרך אוסף מוגבל של חיישנים – העיניים, האוזניים, וכל השאר. החושים מדווחים על העולם החיצוני באופן חלקי ורועש. כך שאנחנו חווים את העולם דרך מסך שקוף למחצה.  תפיסה חושית מובנת היום כניסיון של המוח לשחזר מציאות – המציאות שיצרה את האותות הנמדדים בחיישנים. זהו תהליך מורכב. העיבוד החושי שמוביל לתפיסה קורה באופן לא מודע, דורש פרק זמן משמעותי ומערב חלקים גדולים של המוח.
בעוד מוחות מצליחים לבצע את התהליך הזה היטב, הם לפעמים נכשלים. אשליות ראייתיות הן דוגמא לכך – אנחנו תופסים דברים שאינם בתמונה. תופעה מוכרת מעט פחות היא תחושה "דו-יציבית" - מצבים בהם הרב-משמעיות של הגירוי החושי מביאה לכך שהתפיסה קופצת בין שתי אפשרויות שונות. כך למשל, במצב המלאכותי בו מקרינים שתי תמונות שונות לשתי העיניים, התפיסה היא של אחת התמונות או של האחרת אבל לא תערובת של שתיהן.
התערוכה המוצגת כאן מאתגרת גם היא את התפיסה החושית. החפצים היומיומיים שמוצבים ביחד בצירופים לא רגילים, השכבות המרובות של דפוס וצבע על הניר, הארגון המרחבי של הכל – כל אלה מפעילים את מנגנוני הפירוש שמשחקים תפקיד כה חשוב בתפיסה. המוזרות של הצירופים האלה מייצרת פירושים אפשריים רבים. כמו "תפיסה דו-יציבית", פירושים מרובים אלה מרחפים מסביב תוך שהם דוחפים אלה את אלה לתוך המודעות והחוצה ממנה.

 

קראו פחות
זכרון עבודה

זיכרון עבודה

אלון קדם

קרא עוד

אוצרות: דר' מיכל מור

תאריך: 1.11.2021 - 1.3.2022

אנחנו חיים כאילו שמה שאנחנו רואים משקף את העולם "כפי שהוא".  בדרך אנחנו מצליחים להתעלם מהפיל שבחדר - הפער בין מה שיש "שם בחוץ" לבין החוויה הסובייקטיבית. אבל יש רגעים בהם הפער נהיה ברור. זה ברור כשנתקלים במי שבעקבות פגיעה מוחית חווים רק את המחצית הימנית של כל דבר (תסמונת הזנחת צד) או ב"איש שחשב שאשתו היא כובע"(מטאמורפופסיה), אבל גם כאשר במבט שני אנחנו רואים שמה שנראה קודם כדבר אחד הוא בעצם דבר אחר לגמרי, כשמסתבר שמה שאני ראיתי, חברתי ראתה אחרת לגמרי, כשמסתבר שהמפתח שחיפשתי היה כל הזמן כנגד עיני ולמרות שהבטתי בו, לא ראיתי אותו, או במובן רחב יותר, כשמסתבר שהבטנו על סבל, ופשוט ראינו אותו כמשהו אחר, או שלא ראינו אותו בכלל. רגעים כאלו חושפים את העובדה שהחוויה איננה תהליך פסיבי של קליטת מידע מהעולם, אלא תהליך אקטיבי של יצירה שחומריה הם הזיכרון במובנו הרחב, והמידע שמגיע לחושים שלנו. 

במעבדה, אנחנו מנסים לחקור את הפער הזה, ואת התהליכים שמעצבים את החוויה, בשיטות מדעיות. אלון קדם, חוקר שאלה דומה באמצעות הציור.  הציורים שלו מנכיחים על הבד את הרבדים של החוויה החושית. הדיוקנאות רבי העוצמה שמשקפים את הדרך ההוליסטית שבה אנחנו תופסים פנים (אלא אם אנחנו שייכים לקבוצה הסובלת "מעיוורון פרצופים", פרוזופאגנוזיה), הערבוביה בציורים שהוא קורא להם "התבחבשות",  שגורמת לנו להבחין במשהו אחר בכל מבט, ולארגן את העולם מחדש, או הציורים האניגמטיים שבהם אנחנו רואים חלק מהעולם דרך כעין מערכת שיקוף, שחושפת מה שלא נראה על פני השטח.

קדם בחר בשם "זיכרון עבודה" לתערוכה, וחשף בזה את הממד הפואטי של המושג הזה, המקצועי לכאורה. זיכרון עבודה הוא השם שמשתמשים בו כדי לתאר את התהליך שבו אנחנו מחזיקים באופן פעיל (מכאן ה"עבודה")  לזמן קצר (שניות) מידע שקלטנו, לצורך שימוש מיידי. למשל כשאנחנו מרימים את העיניים ממפה שבידנו כדי  להתאים אותה בעיני רוחנו למה שלפנינו. זיכרון העבודה הוא אם כך גם האפשרות להמשיך לעשות טרנספורמציה של מה שראינו, אחרי שהתמונה נעלמה. הממד הפואטי מתגלה כשחושבים על "עבודה" במובן של יצירת אומנות, ועל איך אנחנו זוכרים אותה. וגם, על כך שהזיכרון הוא סוג של עבודה, גם במובן זה שעיצובו דורש פעולה, וגם מפני שכמו יצירת אומנות, אפשר להמשיך ולללוש, ולצייר ולהוסיף עוד קו, עוד שכבה. קדם הפך את הגלריה לחלל עבודה, ובכך הוא מעצב את זיכרון השהות שלו אצלנו, ויותר מזה, הוא הופך את זיכרון העבודה למוחשי כשהוא מניח קנווס ריק מתחת לבד הציור, שקולט אליו עקבות זיכרון מהציור שנוצר על גביו. מה יישאר? 

פרופ' ליאון דעואל
קראו פחות
דמדומים

דמדומים

דן אורימיאן

קרא עוד

אוצרות: דר' מיכל מור

תאריך: 1.6.2022 - 1.10.2022

תצלומים מוקדמים מתוך אלבום תמונות משפחתי. על ציר הזמן ושולחן העריכה – צילומים ממקום וזמן אחר של ילדה עם צמות. לצידם צילומים שלה כנערה שהבשילה ומספר צילומים שמתעדים אותה בבגרותה: אישה נאה ומבטיחה. חיים צבעוניים בשחור לבן.

על הקיר ממול: ארבעה ציורים, ארבע וריאציות על דמותה שמופיעה באחד הצילומים משנות השישים, דימוי פסטורלי המתעד אותה על רקע נוף טרשים מקומי. הצילום ממחיש הצטלבות מבטים – היא מתמסרת למצלמה, ובן זוגה, הצלם, מנציח אותה ברגעיה היפים מבעד לעדשה.

לפני כעשור התדרדרה אמי במהירות אל תוך מחלת האלצהיימר שהכתה בה ותפסה את כולנו לא מוכנים. צפינו בה מאבדת זהות. מתרחקת מאיתנו לעולם של שכחה.

פעולת הציור מבקשת להתמודד עם המציאות בכלים פרשניים, לבנות עולם של דימויים וזהויות בעזרת שכבות של חומר. ואכן ציור נושא בתוכו את עקבות הזמן: פעולות של כיסוי, טשטוש, גריעה, הסתרה ושוב בנייה. התוצר הסופי הוא הכרח של הצטברות כל המהלכים והשיבושים שהתרחשו בדרך. הציור מכיל בתוכו את כל אלה. הציור זוכר.

מוטיב ההיעלמות, מחיקתו וחזרתו של הדימוי, שב גם בסרט מרצד המוקרן בגלריה, פרי שיתוף פעולה עם אמנית הווידאו נטע מוזס. בסרט זה מופיעה דמות המוקרנת על בד קנווס מצויר. הופעת דמותו של סבי - אביו של אמי - כפי שהוא זכור לי מילדותי במעומעם, כמו בהבלחות של רסיסי זיכרון מתוך השכחה, מבקשת לדלות את הזיכרונות האבודים ולהאיר אותם, להעניק להם חיים מחודשים.

דן אורימיאן

טשטוש הדימוי הצילומי ופירוק המציאות למרכיביה הראשוניים והגולמיים באמצעות כתם, צורה וחומר, משמשים בידי דן אורימיאן, הצייר והבן, ככלי להבעת הפער הבלתי נתפס בין התבוננות בדמותה הנוכחת של אמו לבין החלל הריק והבלתי נגיש שנפער בה. היצירות מפגישות בין נקודות מבטם של האמן, של אמו ושל הצופים, לוכדות פער אותו תיאר הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן כאשר הבחין בין ראיה למבט: הופעת דמות האם כפי שהיא נתפסת על ידי מערכת הראיה עוברת את עיבוד מבטו הפרשני של הבן המוחזר אליו דרך עיניה המטושטשות, הבלתי ממוקדות, המפוחדות, שאינן מצליחות עוד לזהות את עולמה. היצירות מצליחות להמחיש את שלב הדמדומים במעבר שבין הממד הסמלי והממשי, בין הסדר החברתי לתוהו ובוהו שממנו צמחו ואליו חוזרים כל הדברים.

אורימיאן מושפע מעבודתו של הצייר הגרמני גרהרד ריכטר אשר בתחילת שנות השישים צייר על פי תצלומים, בהם טיפל במכחול חופשי, עד כי הטקסטורה האוטונומית גברה על דימוי המציאות. טשטוש הציור מדגיש את חלוף הזמן, את אי היכולת להישען לאורך זמן על תפיסת המציאות ואת חמקמקות הדימוי שמתיימר להציג אמת אך אינו יכול לאחוז בה. מה שמופיע חוזר ומופיע שוב רק כדי להיעלם. היעלמות, חזרה, מחיקה מחדש, עד אשר הציור המוגמר מציג דבר מה אחר. ניסיון ללכוד את עקבות הזמן ומחיקתן.

מיכל מור

על ידי מיפוי המוח ברמה התאית והמולקולרית, אנו חושפים את המנגנונים שאחראים על הנזק שנעשה למוח של חולה אלצהיימר, המוביל לאובדן זיכרון ולפגיעה קוגניטיבית. לשם כך אנו משתמשים בטכנולוגיות מתקדמות כדי לעקוב אחר תאי מוח ברציפות גבוהה מאוד ולשלב את המדידות הללו עם מידול מתמטי.

המסע שלנו עם דן ההחל בשיחה על הרמה המיקרוסקופית של תאים במוח ואובדן חוסר התפקוד שלהם במוח החולה והסתיים בדיון על אובדן הפרט מול עינינו עקב המחלה. עבודתו של דן עזרה לנו להתחבר מחדש לליבת המוטיבציה שלנו לחקור את המחלה ההרסנית הזו. בעזרת סט מברשות וכתמי צבע הוא עזר לנו לראות דרך עיניו את הנטל הרגשי בעקבות היעלמותו של אדם אהוב. באופן אישי, עבודתו החזירה אותי למסע שלי עם סבתי והמאבק שלה במחלת האלצהיימר, כשראיתי אותה נוכחת ונעדרת בו זמנית, שומרת על ההומור והשנינות תוך איבוד זיכרונותיה וחלקים מעצמה.

ד"ר נעמי חביב

קראו פחות